פי שניים

אחד משימושי המילה פִּי הוא ציון כפולה, כגון פי שניים, פי שלושה, פי ארבעה עשר וכיו"ב. בהיעדר חלופה טובה יותר המילה משמשת בימינו גם לחילוק, כלומר להקטנה, כגון 'נמוך פי שניים', 'קטן פי חמישה', 'חלש פי שישה' או 'פי שבעה פחות'.

כעולה מן הדוגמאות האלה, הכלל הוא שהמספר שלאחר המילה פי אינו סתמי אלא צורתו צורת זכר: למשל פי שניים (ולא פי שתיים!).

כלל זה הוסק מן המקרא, שבו הצירוף פִּי שְׁנַיִם משמש שלוש פעמים; הראשונה שבהן בדברים על ירושת הבכור:

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ, לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה. (דברים כא, טו–יז)

את האמור אנו מבינים כך: הבן הבכור – גם אם הוא בן האישה הלא אהובה – יקבל כפליים מבן האישה האהובה (שהם שני שלישים של הירושה). מובנו של הצירוף פי שניים מתחדד בנבואתו של זכריה  (יג, ח):

וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ נְאֻם ה' פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ, וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ.

מהניגוד בין פי שניים לשלישית עולה בבירור ששלישית היא 'החלק השלישי', כלומר 'שליש', ופי שניים הם 'שני חלקים' או 'שני שלישים'. פִּי הוא ברגיל צורת הנסמך של פֶּה, ואולם בצירוף הזה נראה כי מובנו 'חֵלֶק', 'מָנָה'; כפי שלפי נבואת זכריה שני חלקים מהאנשים ימותו (ושליש יינצלו), יקבל גם הבכור שני חלקים של הירושה.

הבנת פי שניים כ'שני חלקים' או 'שני שלישים' מבהירה את בקשתו של אלישע מאליהו לפני עלוֹת אליהו השמיימה:

וַיְהִי כְעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע: שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ, וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי. (מלכים ב ב, ט)

לא ביקש לו אלישע, תלמידו של אליהו, אלא שני חלקים מרוחו של מורהו, לא כפליים ממנה.[1] עם זאת הבנת פי שניים כאן כ'כפליים' לא התחילה בימינו; זאת הבנה ותיקה מאוד, והיא מוצאת את ביטויהּ גם בתרגום לארמית ("ויהי כען על חד תרין ברוח נבואתך עמי") גם בספרות חז"ל וגם אצל פרשני מקרא.[2] ואומנם כבר במאה השנייה לפסה"נ אומר בן סירא "פי שנים רעה תשיג בעת צורך", וכוונתו לרעה כפולה.

היו שקשרו בין המילה פי במובנה המיוחד הזה ליחידת המשקל פים שנמצאה חקוקה באבני משקל שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות. המילה פים ידועה מפסוק סתום אחד בספר שמואל: "וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן" (שמואל א יג, כא). אלא שאת המילה שנמצאה חקוקה על אבני המשקל וכתובה תמיד ביו"ד, צריך כנראה לקרוא ביו"ד עיצורית (אולי כצורת הזוגי פַּיִם).[3] לפי ההשערה הקושרת בין פי ובין פים, היה גם פי, צורת היחיד של פים, יחידת משקל, אולי 'שליש' (השקל), ומכאן שפים כמו פי שניים הוא 'שני שלישים' (של שקל).[4]

_____________________________

[1] אם עוצמת רוחו של אליהו הייתה, דרך משל, בת 30 יחידות, ביקש אלישע 20 יחידות ממנה ולא 60. דומה הדבר לשימוש בימינו ב'פי שניים פחות', אלא ש'פי שניים פחות' מ־30 יחידות הם חצי, כלומר 15.

[2] אבל ראו את פירוש רד"ק, שאינו מסכים עם מדרש חז"ל אלא עם אביו (יוסף), שפירש 'שני חלקים מרוח אליהו'. מעניין פירושו של רלב"ג, שלפיו ביקש אלישע מאליהו כפליים, אך לא כפליים מרוחו של אליהו אלא כפליים מן הרוח שאָצַל לבני הנביאים האחרים.

[3] ואולי פִּיִּים. כמעט שאין למצוא בכתוֹבות מימי הבית הראשון יו"ד שנכתבה באמצע המילה ולא ציינה עיצור. בעקבות התגליות הארכאולוגיות היו שהציעו כי ביו"ד עיצורית נהגתה במקורהּ גם המילה בספר שמואל.

[4] אבל משקולת פי לא נמצאה, ויש שסברו כי מקור המילה בכלל זר. למשקל פים ולהצעות השונות לפירוש המילה ראו הערך "מידות ומשקלות" באנציקלופדיה מקראית.