מכבנה
מַכְבֵּנָה היא סיכה בעלת שתי זרועות להידוק שַׂערות הראש.
השם מַכְבֵּנָה או מַכְבֶּנֶת בא בספרות העברית החדשה, ואין הוא אלא בבואה עברית של המילה הארמית מַכְבַּנְתָּא מן התלמוד הבבלי. מילה ארמית זו אומנם נדירה בתלמוד (פעמיים בלבד) אלא שהיא נקרית באחד הסיפורים המפורסמים בו: בסוף מסכת שבת (קנו ע"ב) מסופר על בתו של ר' עקיבא שביום חתונתה נעצה סיכה בסדק בקיר ומבלי מֵשים פגעה בנחש וכך ניצלו חייה. מכבנתא היא אפוא אותה סיכה, ולמען האמת הוראתה נלמדת רק מן ההקשר.
במקום אחר בתלמוד באה מכבנתא בהוראה אחרת, לציון בגד, מעין מטפחת לכיסוי הראש (שבת סב ע"א). מילה קרובה בעברית – כְּבֵנָה (בחלק מהנוסחים כְּוֵנָה) – נזכרת במשנה (בבא בתרא ט, ז) והוראתה 'רדיד', 'מעיל'. מן השורש כב"ן אנו מוצאים במשנה גם את שם התואר כְּבוּנוֹת (על כבשים): "רחלין יוצאות שחוזות, כבולות וכבונות והעזין צרורות" (שבת ה, ב), ומן המקבילה בתוספתא – "רחלות יוצאות כבונות למילת" (ד, א) – למֵדים שמדובר ברחלים עטופות בבגד כדי לשמור על צמרן לבן ונקי (מֵילָת הוא כינוי לצמר רך ועדין).[1] הוראה זו עולה גם מלהגי הארמית.[2] יש מי שהציע שהשורש כב"ן קרוב אל כב"ל במובן 'התעטף', כמו בפסוק "וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ" (דברי הימים א טז, כז),[3] אבל אין זו אלא השערה.
אפשר שמכבנתא היא מטפחת שמהודקת לִשְׂער הראש במחט או בסיכה.[4]
נראה שבתחילה שימשה המילה מכבנה או מכבנת[5] בספרות העברית החדשה לציון סיכה, לאו דווקא סיכת ראש (בהוראת 'רדיד' היא נשכחה לחלוטין).[6] כך למשל ברומן 'מבין הערפל' ליחיאל יוסף לבונטין (משנות העשרים של המאה העשרים):
שערותיה השחורות עשויות כעין מגדל גבֹה, ובין שערותיה נוצצת מכבנה אשר בה מתנוצצת אבן יקרה… מתחת לצוארה תחובה מכבנת־זהב גדולה מפותחה צצים ומשובצה יהלומים קטנים, המזהירים בברק־יפעתם לאור המנורה.
במילונים מראשית המאה העשרים עולה תמונה לא אחידה. במילון עברי–גרמני–רוסי משנת תרס"ג (1913) מאת אליעזר בן־יהודה יש כנגד 'מַכְבֶּנֶת' מילים בגרמנית (באותיות עבריות) וברוסית שהוראתן 'מין ברדס' (Kaputze בגרמנית, בדומה ל'קפוצ'ון').
מנגד במילון עברי–רוסי–גרמני משנת תרס"ז (1907) מאת יהודה גרזובסקי בהשתתפות יוסף קלוזנֶר 'מַכְבֶּנֶת' היא 'מחט של שער':
במהדורה מאוחרת יותר – 'המלון העברי' מאת יהודה גרזובסקי ודוד ילין משנת תרע"ט (1927) מוצאים תחת ערך זה: 'מחט של השֵׂער' וכן 'מין כיס עשוי מעשה רשת לאסף בו שערות הראש (לנשים)'.
עם הזמן נתקבע כי היא סיכת ראש דווקא. בביקורת על השימוש המופרז בצירופים שיש בהם המילה סיכה ("סִכּת ראש", "סִכּת בִּטחון", "סִכּה אנגלית" וכיו"ב) כתב איש הלשון יצחק אבינרי:
יש להקפיד על שִמוש נכון ולהחיות את הישן: לא "סכת בִּטחון" אלא פריפה, ולא "סִכּת ראש" אלא מכבּנת. (ט"ז בכסלו תש"ט; יד הלשון, עמ' 420)
————————————————————–
[1] בעברית של התלמוד הבבלי בא בהקשר זה הפועל כִּבֵּן במובן 'עטף', 'כיסה': "מאי כבוּנות? שמכבּנין אותן למילת" (שבת נד ע"א); "כצמר נקי בן יומו שמכבּנין אותו למילת" (שבועות ו ע"ב).
[2] בתרגום הארמי לספר איוב מיתרגמת המילה יַעְטֹף (כג, ט) – 'כד מכבֵּין', ובתרגום יונתן לספר ישעיהו מיתרגמת המילה רְדִידִים (ג, כג) – 'כבינת(י)א'. בארמית הסורית משמשות מילים מן השורש כב"ן בהוראת לבוש ועיטוף.
[3] הרי"ש במילה מְכֻרְבָּל אינה מן השורש.
[4] בכיוון זה מסבירים בעלי התוספות בפירושם לבבא בתרא קנו ע"ב, ד"ה כבינתי לבתי.
[5] הן במילונים העבריים של המחצית הראשונה של המאה העשרים הן בספרות ובעיתונות ניכרת התרוצצות בין הצורה בסיומת ־ת לצורה בסיומת ־ה. כיום מקובלת הצורה מַכְבֵּנָה. מעניין שצורה זו משמשת שם פרטי במקרא (דברי הימים א ב, מט).
[6] אולי בהשפעת רש"י, שפירש בכל מקום בתלמוד 'סיכה' (לרכיסת מפתחי החלוק ועוד).
