text: Tzon Barzel

נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל

במקורו הביטוי צֹאן בַּרְזֶל הוא מונח משפטי־הלכתי מתחום דיני הממונות. במשנה הוא נזכר בהקשר של הסכמי הממון שבין איש ואישה הבאים בברית הנישואים, ועניינו הוא נכסים שהאישה מביאה עימה מבית הוריה (נדוניה) ו"מכניסה" לרשות הבעל. המיוחד בנכסים האלה הוא שבמקרה של פקיעת הנישואין (מחמת גירושין או פטירת הבעל) הם או ערכם חוזרים לאישה. לפי זה צאן כאן הוא כינוי לנכסים בכלל, ובצירוף צאן ברזל – נכסים שמצד מעמדם הם חזקים וקיימים כברזל.

אף שאין בידינו די מידע על התגלגלות הביטוי, ממקורות חז"ל מסתבר שבראשיתו הוא נקשר בצאן ממש. התוספתא בבא מציעא דנה באדם שמוסר את צאנו לאדם אחר לפרק זמן קצוב. בפרק זמן זה רשאי המקבל ליהנות מ"פירות" הצאן (חלב, צמר, ולדות), אבל בתום התקופה עליו להחזיר את העדר כמות שהוא (ואם מתה בהמה מסיבה כלשהי – עליו לשלם לבעלים את ערכה). מהקשרים הלכתיים אחרים ברור שהביטוי צאן ברזל נעשה מונח קפוא, שכן מוצאים את הצירופים נכסי צאן ברזל, עבדי צאן ברזל ושדה צאן ברזל.

מונחים דומים מוכּרים מרחבי העולם העתיק. בתעודות בבליות מן המאה השישית לפני הספירה מוצאים ביטויים משפטיים דוגמת 'השוורים לא ימותו' באותו הקשר, ואף מן היוונית העתיקה מוכּר הביטוי '(נכסים) בני אלמוות'. לצד זה יש שהצביעו על השימוש המושאל בכינוי ברזל לנכסים בטקסטים קדומים בלשון האכדית. מונחים דומים ידועים גם מלשון המשפט הרומי ואפילו מלשונות אירופה המודרניות בימי הביניים.

הצירוף נכסי צאן ברזל התגלגל ללשון ימינו במשמעות של כל דבר יציב וקבוע – נכסים רוחניים או תרבותיים שהפכו ליסוד שאין עליו ערעור. כך למשל אמר חיים נחמן ביאליק על הלשון העברית:

[…] כי הלשון גופה היא היא "צורת הרוח" היחידה של האומה, והיא היא ממשותו האחת של אותו הרוח. אם יש לעם נכסי צאן ברזל כל שהם, אם יש לו "קרקע עולם" שלו, קרקע שאינה כלה ואינה נגזלת – כי עתה אין זאת בלתי אם הלשון. (על "חכמת ישראל", עמ' 9)