ילד מחבק עץ

אלון

אַלּוֹן הוא שמו של עץ אופייני לחורש הארץ־ישראלי. בימי קדם כיסו יערות אלונים שטחים נרחבים באזורנו ובימינו נותרו מהם רק שרידי־שרידים.

עץ האלון נכרך במורשתה ובתרבותה של הארץ ונזכר בתנ"ך פעמים רבות. הוא נמנה עם העצים הגדולים והחזקים: "וְעַל כׇּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כׇּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן" (ישעיהו ב, יג);[1] "אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גׇּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים" (עמוס ב, ט). עצי אלון שנופם מרשים שימשו לצורכי פולחן: "עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ" (הושע ד, יג); וגם מקום קבורה: "וַתָּמׇת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (בראשית לה, ח). בנבואת ישעיהו נמשלה שארית יהודה לעצי אלון (ואלה) הממהרים להשתקם לאחר כריתת הענפים או נשירת העלים: "כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת – מַצֶּבֶת בָּם [=נותר בהם הגזע]" (ישעיהו ו, יג).

אלון נקרא בארמית ובערבית 'בלוט' או 'בלוטא' על שם פריו הבולט מספלו המעוצה והמחוספס (המכונה בעברית סַפְלוּל). המילה בַּלּוּט נקרית בעברית של התלמוד הבבלי: "וכשבצק מונח בתוכו דומה כמין תפוחי הכרותים וכמין בלוטי היוונים" (מנחות סג ע"א).

אֵלוֹן ואֵלָה

במקרא באה לא פעם הצורה הדומה אֵלוֹן, בכל ההיקרויות מדובר בשמות או בכינויים של מקומות: אֵלוֹן מוֹרֶה או אֵלוֹנֵי מֹרֶה, אֵלֹנֵי מַמְרֵא, אֵלוֹן תָּבוֹר ועוד. כבר בימי קדם פורש שם זה כמתייחס לעץ או לקבוצת עצים: לפי תרגומי המקרא ליוונית ולארמית־סורית מדובר באַלּוֹן, ואילו לדעת חוקרים בעת החדשה הכוונה לאֵלָה.[2] מסורת פרשנית אחרת, בעיקר זו של התרגומים הארמיים היהודיים, קושרת את המילה אֵלוֹן עם 'מישור': אֵלֹנֵי מַמְרֵא למשל מיתרגם בתרגום אונקלוס "מֵישְׁרֵי מַמְרֵא". אף שרבים מן החוקרים מטילים ספק בפירוש הזה (בטענה שהושפע מן המילה היוונית αὐλων, [בתעתיק לטיני: aulon] שפירושה 'מישור'), יש מי שהראה כי מילה זו מוכרת כבר מן האוגריתית ('אלן') בהוראה דומה.

אלה נזכרת בתנ"ך כמקום ישיבה ומפגש: "וַיָּבֹא מַלְאַךְ ה' וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעׇפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי" (שופטים ו, יא); "וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיִּמְצָאֵהוּ יֹשֵׁב תַּחַת הָאֵלָה" (מלכים א יג, יד); וכמו האלון – גם בהקשר של פולחן או קבורה: "וְתַחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן וְתַחַת כׇּל אֵלָה עֲבֻתָּה מְקוֹם אֲשֶׁר נָתְנוּ שָׁם רֵיחַ נִיחֹחַ לְכֹל גִּלּוּלֵיהֶם" (יחזקאל ו, יג); "וַיִּשְׂאוּ אֶת גּוּפַת שָׁאוּל וְאֵת גּוּפֹת בָּנָיו… וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹתֵיהֶם תַּחַת הָאֵלָה בְּיָבֵשׁ" (דברי הימים א י, יב).

יש הסוברים כי השמות אלון ואלה שימשו מתחילה שם כללי לעצים גדולים – ואולי עדות לכך אפשר לראות בצורה הקרובה אילן המוכרת מן הארמית ומן העברית של לשון חז"ל. יש המפרשים באופן דומה את המילה המקראית אֵילִים במיעוט הופעותיה, למשל "וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק, מַטַּע ה' לְהִתְפָּאֵר" (ישעיהו סא, ג). כך או כך, מקובל לגזור מילים אלו מעיצורי השורש א"ל שעניינו חוסן וחיוניות.

* * *

השמות אַלּוֹן, אֵלוֹן (בעיקר בכתיב אֵילוֹן) משמשים שמות אנשים כבר במקרא, וכך נתחדש גם בימינו הן שמות פרטיים הן שמות משפחה.

עץ אלון מפורסם במיוחד נמצא בעיר חברון, ובימינו הוא נחשב לזְקן האלונים בארץ ישראל. לפי מסורות מימי הביניים קדם לו באותו אזור אלון רב־שנים אחר. אלון מפורסם נוסף הוא "האלון הבודד" במערב גוש עציון – על שמו נקרא היישוב אַלּוֹן שְׁבוּת (אולי בתבנית השם המקראי אלון בכות). אף הקיבוץ אַלּוֹנִים והמושב השיתופי אַלּוֹנֵי אַבָּא שבעמק יזרעאל, אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן שברמת הגולן והמועצה האזורית אַלּוֹנָה שברמות מנשה נקראים על שם עצי האלון הרבים שבסביבתם. דווקא היישוב אַלּון שבצפון מדבר יהודה לא נקרא באופן ישיר על שם העץ, אלא בשמו של יגאל אלון. היישוב ממוקם בתחילת "כביש אלון", שנסלל בתוואי "תוכנית אלון" שהגה.

___________________________

[1] מקובל לזהות את אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן שבפסוק עם מין האלון שנקרא בימינו אַלּוֹן הַתָּבוֹר (השם המדעי: Quercus ithaburensis). הוא נפוץ בהרים, מצוי אף במורדות הבשן וגם נחשב לגבוה מאלוני הארץ. המין הנפוץ הוא אַלּוֹן מָצוּי (השם המדעי: Quercus calliprinos), ולצידם מוכר גם אַלּוֹן הַתּוֹלָע (השם המדעי: Quercus boissieri).

[2] בתנ"ך מוצאים פעם אחת את הצורה אַלָּה: "וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה'" (יהושע כד, כו), ומקובל לפרש שזהו אַלּוֹן. כך נמצאו החילופים אֵלָה–אֵלוֹן, אַלָּה–אַלּוֹן.