מוּרשי ועד הלשון

“מורשי ועד הלשון” סייעו לוועד הלשון העברית בשנות הארבעים של המאה העשרים להפיץ את דברו ליישובים בכל רחבי הארץ.

מי היו מורשי ועד הלשון?

“הרופא בודק את החולה בלשונו – כך גם אומה נבדקת בלשונה” – דברי המשורר דוד שמעונוביץ (שמעוני), חבר ועד הלשון העברית, בכינוס הארצי הראשון של מורשי ועד הלשון.

בשנת 1945 נשלחה איגרת מטעם ועד הלשון העברית “לכל נקודות היישוב – לעיריות היהודיות, למועצות המקומיות במושבות, לוועדי המושבים והשכונות העירוניות ולמזכירויות הקיבוצים”. וכך נכתב בה:

“אנו מבקשים מכם לנקוט את שם החבר, אשר יהא מוכן לקבל עליו את תפקיד החובה והכבוד של מורשה ומרכז מטעם ועד הלשון העברית במקומכם […] השעה ההיסטורית שבה אנו חיים מחייבת אותנו לליכודו התרבותי והלשוני של היישוב, לקביעת קשרי קבע בין ועד הלשון העברית […] ובין העם לשם שיפור הדיבור העברי, הפצת המונחים […]”

שמואל איזנשטדט, מנהל לשכת ועד הלשון בתקופת המנדט, סיפר בספרו “שפתנו העברית החיה” על ההחלטה להקים מנגנון ציבורי מיוחד של “מורשי ועד הלשון”. לדבריו המנגנון נועד לענות על שני צרכים בכיוונים הפוכים: מצד אחד להעביר את המידע ואת חידושי המילים של הוועד אל כלל הציבור, ומצד שני לאפשר לוועד הלשון לעמוד על הלך הרוח הציבורי, ולקבל מידע על החידושים שנוצרו בציבור. באותה תקופה חידושי מילים ובקשות למילים בעברית הגיעו “מהשטח”: במושבים ובקיבוצים שרצו להתנהל בעברית היה צורך במונחים מקצועיים רבים שלא הייתה להם חלופה עברית.

כינוס המורשים הראשון

ההיענות לבקשה הייתה רבה, ועד לכינוס הראשון באותה שנה, מונו 94 מורשים מיישובים ומקיבוצים רבים. וכך פורסם בלשוננו יד (תש”ו, 1946):

המושב הראשון של הכינוס יוחד להרצאות חברי ועד הלשון על הוועד וכל פעולותיו; במושב השני ניתנה רשות הדיבור למורשים עצמם. בדבריהם משתקפת, בין השאר, המציאות הלשונית המורכבת בארץ ישראל בשנים ההן (המובאות מתוך לשוננו יד, עמ’ 130–150 בעדכון הכתיב והפיסוק):

• “יש לנו מלחמה עם הלועזית הבאה בעקבות העולים. כל ימיי בתפוצות לא שמעתי כל כך הרבה צרפתית כמו בימים המועטים שבהם אני שוהה במושבה” (אבנר האפנר, מורשה ועד הלשון, כפר סבא).
• “זכיתי להתמנות בתור מורשה בנקודה יישובית שבה שולטת הגרמנית. אני מסכים לחברים המצביעים על פגימות בלשון הדיבור, אולם קודם כל נחוץ שידברו עברית ולו אך פגומה בראשיתה” (אליעזר טש, רמות השבים).
• אברהם איתן מבית שערים פתח בדברי התנצלות: “הנני חדש. עדיין לא הספקתי להתערות היטב בלשוננו ותרבותנו, ואיש המחרשה אנוכי. לכן איתכם הסליחה אם אשגה בדיבורי […] ברצוני לדבר על פרשה נשכחת אבל נכבדה בשדה לשוננו. היינו על שמות המשפחה הלועזיים ובייחוד השמות הגרמניים […] כמו שעזבנו הרבה מנהגים נפסדים של הגולה, עלינו לחדול גם ממורשת גולה זאת, המבזה אותנו”.
• “אנו צריכים לחיות באופן פעיל את חיי־תקופתנו, המחייבת אותנו לגאול את הלשון ולהציל מעינויי האילמות את ההורים שהלשון חוצצת ביניהם ובין ילדיהם” (צבי אש, עברון).
• “בשיפור ובתיקון הלשון אנו זקוקים להוראות מוסמכות מטעם הוועד. הנהגתי פינת־לשון בחדר האוכל של קיבוצנו. בכל שבוע אני מפרסם מונחים ומתקן שגיאות […] יש לתת את החומר לשיעורין ולא בבת אחת: שבע מילים ואחר כך עוד שבע, ובדרך זו תיקלטנה בנקל” (שלום סמיאטיצקי, נגבה).
• “במשקים נתבצר מקומה של העברית מבחינה עקרונית, ויש רק לקבוע דרכים שימושיות לעשיית אוזניים ללשון” (יהודה שרוני, גבעת השלושה).
• “בלי לשון אין קליטה. הניסיון המר הוכיח לנו כי אפשר לחיות שנים רבות בארץ ולא להיקלט בה. באתי לשטח זה של הלשון אגב הוראת העברית למבוגרים. ידעתי כי אם לא אחבב עליהם את הלשון, לא ייקלטו גם במשקים” (מרדכי רשפי, בית אורון).

היום, כשכבר לא צריך להפיץ מכתבים בדואר הרגיל, “מורשי האקדמיה ללשון העברית” הם אולי כל אלו שמשתפים את הרשומות של האקדמיה ברשתות החברתיות, שפונים בשאלות למערכת הפניות של האקדמיה, ושקוראים ומפיצים את התכנים שבאתר האקדמיה לחבריהם במרשתת…

הדברים פורסמו בחלקם באקדם 36.