הריבוי התמידי

מפעם לפעם תוהים דוברי העברית מהי צורת היחיד של מילים כגון מְגוּרִים, רַחֲמִים או נְעוּרִים – האומנם מאחורי צורות הרבים האלה מסתתרות צורות היחיד "מָגוֹר", "רַחַם" ו"נָעוּר"? התשובה היא שמילים אלו נתונות לנו בריבוי תמידי, ואין להן אפוא צורת יחיד.

הינה פירוט הדברים:

כבר בלשון המקרא אפשר למצוא שפע של מילים שצורתן צורת רבים אף שהן מציינות פרט יחיד. כך הן המילים שנזכרו לעיל וכך הן גם המילים זְקוּנִים, חַיִּים, פָּנִים, כְּלוּלוֹת, ואליהן מצטרפות עוד ועוד מילים ברובדי הלשון שלאחר מכן. ריבוי זו מכונה בפי הבלשנים ריבוי תמידי, ובלטינית plurale tantum ("רבים בלבד"). הריבוי התמידי אומנם איננו ייחודי לעברית, אך הבלשן הצרפתי יהודי מאיר למבר (Lambert; 1863–1930) העריך כי בעברית יש המספר הרב ביותר של הצורות מהסוג הזה.

חוקרי לשון המקרא ניסו לעמוד על היווצרותו הייחודית של הריבוי התמידי והציעו דרכים שונות לסיווגו. בנקל אפשר לזהות שמדובר בעיקר בשמות מופשטים, ובהערכה כללית נראה כי רבים מביעים מצב או איכות, כגון נְדוּדִים, מִבְטַחִים, עֲלוּמִים, או גודל ועוצמה, כגון מַעֲמַקִּים, מְרוֹמִים. בלשון חכמים נוספו מילים רבות אחרות בעלות ריבוי תמידי, ובהן שמות פעולה מן העולם המשפטי (בעיקר ביחסי איש ואישה) דוגמת שידוכים, אירוסים, קידושים, נישואים, גירושים ו(גט) פיטורין.

במילים הנתונות בריבוי תמידי נכללות גם כאלה המכוונות לריבוי פרטים, למשל: שְׁפָטִים ("וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים", שמות יב, יב), כְּשָׁפִים ("וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים", מלכים ב ט, כב), פְּרָעוֹת ("בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל", שופטים ה, ב). נראה שאך מקרה הוא שלא נזדמנה צורת היחיד של מילים אלו במקרא, ואף לאורך הדורות הן שימשו רק ברבים, וכך הגיעו אל העברית החדשה בצורת רבים קפואה.

לפתחם של עורכי מילונים עומדת תדיר השאלה אם להציג ערכים כאלה בצורת היחיד אף אם היא עצמה אינה משמשת; לדוגמה, האם במילון יוצגו הערכים לֶבֶט, פַּרְעָה(?) ורָפָא או לְבָטִים, פְּרָעוֹת ורְפָאִים? יש מן העורכים הנוהגים לקבוע את הערך בצורת היחיד ולהעיר כי הצורה משמשת ברבים בלבד, ויש המעדיפים להביא את הערך בצורתו המוכרת, היינו ברבים.

התאם ברבים או ביחיד

אף שמילים בריבוי תמידי עשויות לציין מבחינת משמעותן פרט אחד, ההתאם הדקדוקי המתייחס אליהם יהיה ברבים: 'חיים שלווים', 'רחמים עצמיים'; 'הפיטורים ייכנסו לתוקפם מחר', 'האירוסין נקבעו לחודש הבא'.

עם זאת שלוש צורות רבים המשמשות ריבוי כבוד יבואו בהתאם דקדוקי ליחיד: אֲדוֹנִים או בְּעָלִים כשמדובר באדם אחד: "וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי" (בראשית לט, ב); "הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת" (שמות כא, כט), וכמובן אלוהים, כשהכוונה לאלוהי ישראל: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (בראשית א, א; לעומת 'אלוהים אדירים' וכדומה).

מילים בריבוי תמידי שנגזרה מהם צורת יחיד

מילים אחדות שנחשבו ריבוי תמידי נגזרה מהם בשלב מאוחר יותר בתולדות העברית צורת יחיד. למשל מן המקרא מוכרת המילה תַּחֲנוּנִים ברבים בלבד, כגון "שְׁמַע תְּפִלָּתִי הַאֲזִינָה אֶל תַּחֲנוּנַי" (תהלים קמג, א). צורת היחיד תַּחֲנוּן – לציון סוג מסוים של תפילה – מופיעה לראשונה רק בספרות הגאונים. מלשון חז"ל מוכרת המילה תַּשְׁלוּמִים במשמעות 'קנס', כגון 'ואם הזיק חייב בתשלומין' וכן בצירופים 'תשלומי כפל', 'תשלומי נזק', ורק זעיר פה זעיר שם היא באה ביחיד. לימים השתגרה צורת היחיד תַּשְׁלוּם, ובעברית ימינו מתקיים יחס רגיל בין היחיד לרבים, כגון 'אפשר לשלם בתשלום אחד או בכמה תשלומים'. מן המילה מַשְׁאַבִּים נגזרה בימינו צורת היחיד מַשְׁאָב (ומכאן גם טעות ההגייה הנפוצה מַשְׁאַבּ), וכך גם נגזרו מַעֲדָן מן מַעֲדַנִּים ומַמְתָּק מן מַמְתַּקִּים (בלשון הפיוט יש גם צורות יחיד ממילים אלו). מצורת הרבים (הזוגי) שוליים נגזרה צורת היחיד שׁוּל (בעיקר בתחום התחבורה), וכיום יש הנוקטים פיטור עובד לצד המילה הרגילה ברבים פיטורים.

מילים הרגילות בריבוי אך יש צורת יחיד כנגדן

לצד השמות בריבוי תמידי שאין כנגדם צורות ביחיד, יש גם שמות הרגילים ברבים ומקיימים יחסים מיוחדים עם צורת היחיד שלהם.

יש שמות שבין צורת היחיד לצורת הרבים שלהם אין יחס של פרט לעומת ריבוי פרטים אלא בידול משמעות. למשל המילה לִמּוּדִים איננה הרבים של לִמּוּד: לִמּוּד הוא שם פעולה שהוראתו 'קניית ידיעות' ואילו לִמּוּדִים הם 'פעילות סדירה של בית ספר או מוסד אקדמי'. אף מַצָּע (במשמעות 'בסיס') אינו משמש צורת היחיד של מַצָּעִים (כלי מיטה).

בשמות אחרים אין בין צורת היחיד לצורת הרבים הבדל של ממש במשמעות, לפחות במקצת משימושיהם. לדוגמה, אפשר לעשות שיפוצים או שיפוץ בבית. כך גם אין הבדל של ממש בין 'ההמונים גדשו את הרחבה' ובין 'ההמון גדש את הרחבה'; אפשר לומר 'נגמר לי הכוח' או 'נגמרו לי הכוחות' באותה המשמעות בדיוק, ואין הבדל בין 'מי שעובר את הגבול המותר' ל'מי שעובר את הגבולות המותרים'. יחס דומה יימצא בין המילים חילוף וחילופים, כסף וכספים, מגע ומגעים, קיצוץ וקיצוצים ועוד.

נספח

מובאות כאן רשימות מילים בריבוי תמידי או הרגילות בריבוי לפי התייחסותן לצורות היחיד.

א. שמות בריבוי שהוראתם יחיד
בתולים, גנזים, זנונים, מבושים, מדנים, מערומים, מקרקעים, מראשות, מרגלות, נכאים, עוועים, פלילים, תמרורים.

ב. שמות בסיומת ־ין (צורן הריבוי הארמי)
(יחסי) גומלין, זיקוקין (די נור), (סחר) חליפין, (בעיטת) עונשין, תימוכין, מודיעין, שְׁלָחִין.
אליהם מצטרפים צירופים במעמד תואר הפועל: בְּמֵישָׁרִין, בַּעֲקִיפִין, לַחֲלוּטִין, לַחֲלוּפִין, לְסֵרוּגִין.

ג. שמות בריבוי שהוראתם ריבוי פרטים אך אין כנגדם צורת יחיד
אהבהבים, (סיפורי) בדים, בלויים, גינונים, כבסים, כישורים, סנוורים, עגבים, שיראים, תחלואים, תככים, תמלוגים, תנחומים, תפנוקים, תשואות.

ד. שמות בריבוי שיש כנגדם צורת יחיד, אך צורת הרבים רגילה יותר
טחורים, כיסופים, להטוטים, מאוויים, מכמנים, מגדים, מצהלות, משמנים, נאפופים, עשתונות, שיפולים, תלאות, תעצומות, חגווי־(סלע), תכריכים.

ה. שמות בריבוי שהוראתם שונה מהוראת היחיד
איש – אישים; מאורע (מקרה שהיה) – מאורעות (פרעות); טוּב – טוּבים (נכסים מיטלטלים); מזון –מְזוֹנוֹת (חובת הספקת מחיה לבן משפחה); מוֹתָר (מה שנותר; עדיפות) – מוֹתָרוֹת (נוחיות ועינוג מעבר לנדרש); מחבוא – מחבואים (משחק).

שמות פעולה: שימור (שם פעולה) – שימורים (אוכל משומר); קידוש – קידושים; גירוש – גירושים, סידור – סידורים, מילוי – מילואים, פיצוח – פיצוחים; פינוק – פינוקים; בחירה – בחירות; חֶרְפָּה – חֲרָפוֹת, הריסה – הריסות.

ו. צורות בינוני שצורת הרבים שלהם משמשת שם עצם
הדורים, קדומים, כתובים; נפלאות, נוראות, נוספות, נצורות; שונות, קורות (חיים); מצלצלים, מיטלטלין; דברי מאכל: חמוצים, ממולאים, כבושים, מלוחים; סוגי מים: זורמים, קולחים, שופכים (רווח: שְׁפָכִים).

ז. שמות תואר שצורת הרבים שלהם משמשת שם עצם
תחתונים (קיצור של 'מכנסיים תחתונים'), עתיקות (וכיום משמשת גם צורת היחיד 'עתיקה').