יָצָא חוֹצֵץ

בימינו אנו רגילים לשמוע על ‘ראובן שיצא חוצץ נגד דברי שמעון’, וכוונת הדברים כי ראובן התנגד נחרצות לדברי שמעון. מאחר שיוצאים חוצץ נגד, אנו תופסים את מילת היחס נגד כחלק מן הביטוי ומבינים אותו כביטוי להתנגדות מוחלטת.

והינה באחד משירי הילדים הידועים והאהובים ביותר לט”ו בשבט, שירו של ישראל דושמן[1] “השקדייה פורחת”, באחד הבתים הידועים פחות של השיר נאמר כך:

הארץ משוועת
הגיעה עת לטעת
כל אחד יִקַּח לו עץ
באתים נצא חוצץ

ברור כי הביטוי כפי שהבינוֹ המשורר ושיבצוֹ בשיר שונה מהבנתנו ומשימושנו כיום. המילה נגד חסרה בו, ואומנם אין בו שמץ ממשמעות ההתנגדות. אם כן לְמה התכוון המשורר?

הצירוף מבוסס על פסוק מספר משלי: “מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה, וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ” (ל, כז). אך מה כוונת הפסוק?

המילה הקשה בו היא כמובן המילה חֹצֵץ, הגזורה מן השורש חצ”ץ, קרובו של השורש חצ”י. משורש זה גזורות מילים נוספות, כמו חָצָץ (שברי אבנים) וחֵץ, והוא מורה לרוב על שבירה וחלוקה, חציצה וחצייה. ואומנם יש שפירשו כך את המילה חוצץ. למשל בעל “מצודת ציון” (אשכנז, המאה ה־18) ביאר על פי חָצָץ: “חוצץ – מאוּסף ומקוּבץ, וכן נקרא אסיפת אבנים קטנים, כמו שנאמר ‘וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי'” (איכה ג, טז). הארבה הפושט על התבואה דומה אפוא לאבני חצץ רבות המקובצות יחדיו. הפלא הוא שאף שלארבה אין מנהיג (מלך), הם “בוחרים מעצמם לצאת יחד באסיפה אחת ולא יפרדו אלה מאלה” (מצודת דוד). מאות רבות של שנים קודם לכן כבר תורגם חוצץ מלשון התאספות – כעולה מן התרגום לארמית: “וּמִתְכַּנְּשִׁין כֻּלְּהוֹן כַּחֲדָא” שפירושו ‘ונאספים כולם יחדיו’.

בתרגום השבעים (תרגום המקרא ליוונית) תורגם הפסוק כך: ‘חסַר מלך הארבה, אך הוא צועד לפקודה אחת (או: לקריאה אחת) בסדר (eutaktos)’.[2] כאן מודגש הסדר, ופשיטת הארבה כמוה כיציאה סדורה למלחמה – למרות היעדר המנהיג. ייתכן שהחציצה, כלומר החלוקה, הובנה כאן כפשיטת הארבה מחלקות מחלקות. ואומנם בתרגום ללטינית מתורגם ‘לפי גדודים’ (per turmas). בדרך זו הלכו גם פרשנים יהודים. למשל מנחם בן סרוק מפרש את מְחַצְצִים (בשירת דבורה) ואת חֹצֵץ במשלי כך: “‘מקול מחצצים’ ‘ויצא חצץ כלו’ – פתרונם לפי עניָנם, סדרים ומערכות” (מחברת מנחם, בשורש חץ).

רד”ק פירש את חֹצֵץ מלשון חיתוך: “אף על פי שאין לו מלך יצא כולו ביחד מְחַתֵּךְ וכורת העשבים והאילנות להשחית” (ספר השרשים בשורש חצץ).

אך בן־יהודה (בערך חֹצֵץ) לא קיבל פירושים אלה. הוא הבין את הפועל במובן ‘מתעורר ומשתוקק ושוקד לעשות דבר בעוז וחרון’, וכוונת הפסוק לדעתו היא זו: “אף שאין לו להארבה מלך להעירו ולהלהיבו למלחמה, אף על פי כן הוא יוצא בעֹז והתעוררות ותשוקה כאִלו הסיתוהו והלהיבוהו לזה”. אם כן יצא חוצץ לפי בן־יהודה הוא ‘יצא בהתלהבות’.

בספרות ההשכלה התקבלו הפירושים הקשורים ליציאה יחדיו או ליציאה מסודרת. הינה כמה דוגמאות: “אשר דבריהם יוצאים חוצץ כֻּלם כמערכות אלהים חיים, ובהתלכדם יחד יתחממו ויחממו כל לב” (אברהם מאפו, “עיט צבוע”, משנת 1857); “ושמה יתגודדו גדודים לצאת חוצץ למלחמה על אויביהם” (מנדלי מוכר ספרים, תולדות הטבע א, 1862); “עב קטנה עלתה מירכתי צפון, כמלאך שלוח להשמיע תרועת מלחמה ואחריה יצאו חוצץ ענני אופל בהררי עד ויכסו פני הרקיע” (פרץ סמולנסקין, התועה בדרכי החיים, 1871). לאלה מצטרף השיר “השקדייה פורחת” שבו מתוארת היציאה המסודרת לטעת עצים.

ואולם בחלק לא מבוטל מן ההקשרים הללו מדובר ביציאה למלחמה או במאבק, כמו בחיבורו של נחום סוקולוב משנת 1882 “שנאת עולם לעם עולם”: “אמת הוא כי בראש הגדודים האלה אשר יצאו חוצץ כפעם בפעם נגד עַם עֶברתם…”. הֶקשרים אלה, במיוחד אם לוו במילה נגד, הלכו ושינו את מובנו של הביטוי לזה הרווח בימינו – ציון התנגדות נחרצת – וכיום מילת היחס נגד הייתה לחלק ממנו, הגם שלא כך היה במקור ולא כך היה בעברית עד לתקופתנו.

__________________________________________________________

[1] ישראל דושמן עלה ארצה מליטא ב־1905, והיה לסופר, משורר ומורה. מפזמוניו גם “פה בארץ חמדת אבות”. דושמן נפטר בתל אביב ב־1947.

[2] בתרגום השבעים סדר הדברים שונה במקצת, ופסוקים טו ואילך של פרק ל ניתנים בו כהמשכו של פרק כד.