רותם

רֹתֶם הוא שמו של שיח מדברי טיפוסי שגזעו קצר, עלוותו מועטה, ענפיו ירוקים וארוכים ותפרחתו הלבנה נאה למראה. שיחי הרותם הפורחים בשלהי החורף ובאביב מדיפים ריח משכּר שנישא למרחוק. הרותם אומנם מוכר היטב לעוברי הדרכים לאורכה של שפלת החוף, אך הוא אופייני בעיקר לחולות המדבר וכך הוא נזכר בפסוקי התנ"ך. בספר מלכים א נמלט אליהו מאימת איזבל, ולאחר שוטטות במדבר נח בצילו של שיח הרותם: "וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד" (יט, ד), ובספר איוב נזכר הרותם לצד צמח מדברי אחר בשם מלוח: "הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם" (איוב ל, ד). כך גם במדרש על הפסוק "וַתַּשְׁלֵךְ [הָגָר] אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם" (בראשית כא, טו) – ברור לדרשן שהשיחים הם רתמים, "שכן דרך הרתמים להיות גדלים במדבר" (בראשית רבה נג, יג).

בימי קדם נסתייעו יושבי המדבר בשיחי הרותם להסקה ולבישול, ובמקורות העברית הקלסית נזכרים "גַּחֲלֵי רְתָמִים" (תהלים קכ, ד) ו'גחלים של רותם' (בבלי שבת לז ע"ב) שנחשבו לחומר בעירה מעולה. בתלמוד הבבלי מסופר על גחלי רותם שבערו גם לאחר שנים עשר חודש: "כי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא חזינהו להנהו גומרי דהוו קא מלחשי… הנהו גומרי דריתמא הוו" [כאשר חזרנו לאחר שנים עשר חודשי שנה ראינו את אותן הגחלים שעדיין היו לוחשות… אותן גחלים – של רותם היו] (בבא בתרא עד ע"ב), ובמקום אחר מוסברת תכונתם זו: "שכל גחלים כבים מבפנים אבל גחלי רתמים אף על פי שהוא כבה מבחוץ עדיין הוא בוער מבפנים", ולא זו אף זו: "מעשה ברותם אחד שהציתו בו את האוּר [= אש] והיה דולק י"ח חֹדש, חורף וקיץ וחורף" (בראשית רבה צח, יט).

המדרש מדמה תכונה זו לחומרת לשון הרע: "כך כל מי שהוא מקבל לשון הרע אף על פי שאתה הולך ומפייסו והוא מתפייס עדיין הוא בוער מבפנים" (שם). במקום אחר מדבר המדרש בגנות "המספר לשון הרע" ומן הפסוק "חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים" לומד כי החיצים השנונים הם הלשון וכי "גחלי רתמים" – עונשו של המספר לשון הרע – "היינו גיהנֹם" (בבלי ערכין טו ע"ב). הביטוי "גחלי רתמים" משמש בספרות חז"ל ביטוי שלילי כללי, וכך אפשר למצוא אותו גם בהקשרים אחרים שאינם נוגעים לדרשות על לשון הרע: "כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין לו גחלי רתמים, שנאמר 'הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם'" (בבלי עבודה זרה ג ע"ב).

המין הנפוץ, רותם המדבר, מוכר בשם זה גם בערבית: رتم (רַתַם), ומכאן שמו המדעי Retama raetam. יש הגוזרים את השם רותם מן השורש רת"ם במובן 'קשר', שכן שורשי הרותם נאחזים בקרקע לבל ייסחפו בנדודי החולות, אך ממילוני המקרא נראה שאין קשר בין השניים.[1]

משם השיח גזור גם שמו של המקום המקראי רִתְמָה, מתחנות בני ישראל בנדודי המדבר, ובימינו גם שמות הצמחים אֲחִירֹתֶם, רְתֵמָה ועוד.

השם רותם ניתן בימינו לבנים ולבנות כאחד, ובשם זה נקרא אף יישוב קטן בבקעת הירדן.

————————————–

[1] בנוסח המסורה שבידינו (נוסח המקרא שלפי מסורת טבריה) הצורה היא רֹתֶם בחולם חסר. ואולם בתרגומי המקרא ליוונית תועתקה המילה 'רתם' בתנועה a (בתרגום השבעים ῥαθμ ובגרסת השבעים אצל אוריגנס ραθεμ). לפי זה נראה שהמתרגמים הכירו את צורת השם בתנועה  a (שבמסורה שלנו צפויה להתגלגל לתיבה *רֶתֶם). צורה זו שונה במעט מצורת המסורה שלנו, שבה התנועה הראשונה היא o (ולפי ההשערה התגלגלה מהתנועה u המקורית, ולא מן התנועה a).

 

מבחר מקורות

  • מיכאל זהרי, הערך 'רתם', אנציקלופדיה מקראית, ירושלים תש"י
  • יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי, רמת גן תשכ"ח, עמ' 130–131