חייו ופועלו

כ"א בטבת תרי"ח – כ"ו בכסלו תרפ"ג (1858–1922)

אליעזר בן־יהודה היה חלוץ הדיבור העברי וחוקר העברית. הוא חולל והניע את תהליך השיבה המלאה אל העברית. בן־יהודה פעל להפצת רעיונותיו באמצעות עיתוניו, הקים את ועד הלשון העברית וחיבר את מילונו הגדול לעברית לתקופותיה, שהמשכו במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית.

ראו גם: יד בן־יהודה, חידושי בן־יהודה, הוקרת אונסק"ו לבן־יהודה

בן־יהודה הצעיר

אליעזר יצחק פרלמן נולד בכ"א בטבת תרי"ח (7 בינואר 1858) בעיר לוז'קי (Luzhki; אז בפלך וילנה של החבל הצפון מערבי של הקיסרות הרוסית, היום בצפון בלארוס). את השכלתו הראשונית רכש אליעזר ב"חדר". בשנת 1871, בהגיעו למצוות, הוא נשלח אל דודו בעיר פולוצק ללמוד בישיבה. ראש הישיבה הרב יוסי בלויקר, שהיה משכיל נסתר, הפגיש את הנער עם הדקדוק העברי (שהיה אסור אז ללימוד) ועם ספרות ההשכלה. משגילה זאת הדוד, העביר את אליעזר לעיירה גלובוקויה, ובה התוודע הנער לשלמה נפתלי הרץ יונאס, חסיד חב"ד לשעבר שהפך למשכיל, ולבנותיו דבורה (לימים אשתו הראשונה) וביילה (פולה, לימים אשתו השנייה). בשנים 1874–1877 למד אליעזר בבית הספר הראלי בדווינסק (דינאבורג), ולאחר סיום לימודיו נסע לפאריס ללמוד רפואה (1878). אולם הוא נאלץ להפסיק את לימודיו כשחלה בשחפת. תחת זאת החל ללמוד בבית המדרש למורים של חברת "כל ישראל חברים".

עוד בתקופת לימודיו בבית הספר התעורר אליעזר למאבקו של העם הבולגרי לעצמאות, בעקבותיו נתפס לרעיון "תחיית ישראל על אדמת אבות", ומאוחר יותר – גם לרעיון תחיית הדיבור העברי. את רעיונותיו פרסם לראשונה במאמרו שאלה נכבדה, שנדפס בווינה בכתב העת השחר שבעריכת פרץ סמולנסקין בניסן תרל"ט (1879). על המאמר הוא חתם – לראשונה – בשם העט בן־יהודה.

בסוף חורף תרמ"א (1881), לאחר ששהה באלג'יר החמה בשל מחלת השחפת, הוא חזר לאירופה ונשא לאישה את אהובתו דבורה יונאס בווינה. בתשרי תרמ"ב (אוקטובר 1881) עלה הזוג הצעיר לארץ ישראל. עם הגיעם ליפו הפך אליעזר פרלמן את שם העט שלו לשמו הרשמי ומאז נקרא אליעזר בן־יהודה. כן הכריז שמאותו רגע ואילך ידבר עברית בלבד, ובכך הקים הזוג הצעיר את הבית העברי הראשון. השניים קבעו את מושבם בירושלים.

בן־יהודה מת בביתו שבירושלים בליל שבת, אור לכ"ו בכסלו תרפ"ג (16 בדצמבר 1922), בעודו שוקד על כתיבת ערכים לכרך השמיני של מילונו.

בן־יהודה והעיתונים העבריים

בן־יהודה החל לעבוד בעיתון חבצלת של ישראל דוב פרומקין, והמשיך בעבודתו שם עד סוף שנת 1884.

עוד בעת שעבד אצל פרומקין הוציא בן־יהודה לאור את עיתונו הראשון, מבשרת ציון, שנדפס כתוספת לחבצלת (תרמ"ד, 1884). לאחר שעזב את חבצלת החל בן־יהודה להוציא לאור את הראשון בעיתוניו העצמאיים, הצבי (תרמ"ה, 1884). הוא עסק בעיתונות כשלושים שנה, עד זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בן־יהודה השתמש בעיתוניו ככלי להפצת דעותיו בעד התחייה הלאומית ונגד היישוב הישן בירושלים ומנהג ה"חלוקה" שנהג בו וכן להפצת חידושי הלשון שלו. מאבקיו של בן־יהודה וניסיונו ליצור עיתונות חופשית העלו עליו את חמת השלטונות הטורקיים, ואלה סגרו מדי פעם בפעם את עיתוניו. בחנוכה תרנ"ד (1893) אף אסרו את בן־יהודה לזמן קצר. כדי להערים על השלטונות ולהמשיך להוציא את עיתוניו נאלץ בן־יהודה לשנות את שמותיהם.

הקמת אגודות

בן־יהודה פעל גם באפיקים אחרים: בשנת תרמ"ב הוא יסד – עם יחיאל מיכל פינס – את חברת תחיית ישראל, שמטרתה תחייתו הלאומית של עם ישראל בארץ ישראל והחייאת השפה העברית.

כעבור כשמונה שנים, באלול תרמ"ט (ספטמבר 1889), יסד בן־יהודה – עם הרבנים יעקב מאיר (לימים הרב הראשון לציון) וחיים הירשענזאהן ועם חיים קלמי – את חברת שפה ברורה, ששמה לה למטרה "להפך לכל בני עמנו יושבי ארץ אבותינו שפה אחת ברורה, שפת אבותינו הקדמונים הקדושה לנו קדש קדשים" (כך הגדירו ראשי החברה את מטרתה במכתב משנת תרמ"ט, 1889).

כעבור חודשים ספורים (תחילת תר"ן, סוף 1889) נוסד ועד הספרות של חברת שפה ברורה. בן־יהודה נבחר לנשיאו, ונוסף עליו שימשו חברים בוועד הרב חיים הירשזענזאהן, דוד ילין, זאב יעבץ, אברהם משה לונץ, הרב יעקב מאיר ויחיאל מיכל פינס. כעבור זמן קצר שינה הוועד את שמו לועד הלשון. חברת שפה ברורה וועד הלשון התקיימו עד שנת תרנ"א (1891). באלול תרס"ד (1904) חודשה פעולתו של ועד הלשון, ולאחר הקמת המדינה הוא היה היסוד להקמתה של האקדמיה ללשון העברית.

משפחת בן־יהודה

עוד בשנתם הראשונה של אליעזר ודבורה בן־יהודה בארץ ישראל, בט"ו באב תרמ"ב (1882), נולד בנם בן־ציון, הילד העברי הראשון. לימים שינה בן־ציון את שמו לאיתמר בן־יהודה. הוא היה לעיתונאי ועסקן ציוני, והתפרסם גם כנואם מצוין. הוא מת בשנת תש"ג (1943). בכ"ב באלול תרנ"א (1891) מתה דבורה בן־יהודה משחפת, והיא בת 36. כעבור חצי שנה, בשנת 1892, נשא בן־יהודה לאישה את אחותה ביילה, שעלתה לשם כך לארץ ישראל. בעצת בעלה שינתה ביילה את שמה לחמדה.

חידושי המילים ומילוניו הראשונים של בן־יהודה

עוד בשבתו בפאריס, כאשר נתפס לרעיון תחיית הלשון העברית, נתן בן־יהודה את דעתו לחסרונן של מילים עבריות לציון מושגים לועזיים, ובשל כך החל לחדש מילים עבריות למילוי החסר. המילה הראשונה שחידש הייתה מילון, והיא החליפה את הצירוף 'ספר מילים' שהיה נהוג עד אז (והוא עצמו תרגום המילה הגרמנית Woerterbuch). נוסף על כך החל בן־יהודה ברישום מילים מיצירות ספרות עבריות מכל התקופות לשם הכנת מילון עברי מקיף. מילון זה, מלון הלשון העברית הישנה והחדשה, החל לצאת לאור בברלין בשנת 1908.

להוצאת המילון קדמו שלושה ניסיונות של בן־יהודה להוציא לאור מילון עברי־עברי – בשנת תרמ"ז (1887), בשנת תרנ"ה (1895) ובשנים תרס"א–תרס"ו (1900–1905). כמו כן הוציא בן־יהודה מילון כיס עברי־אשכנזי־רוסי (1901) ומילון רוסי־עברי־אשכנזי (1907; בשיתוף יהודה גרזובסקי).

מילונו הגדול של בן יהודה

מילונו הגדול, מילון הלשון העברית הישנה והחדשה, נחשב למפעל חייו הגדול ביותר של בן־יהודה, זולת החייאת הדיבור העברי. המילון יצא לאור בהדרגה בשנים 1908–1959, ובשלמותו הוא מונה שישה עשר כרכים, ועליהם נוסף כרך המבוא הגדול. חמשת כרכיו הראשונים של המילון נדפסו עוד טרם מלחמת העולם הראשונה, והם היחידים שראו אור לפני מותו של בן־יהודה, אור לכ"ו בכסלו תרפ"ג (16 בדצמבר 1922). בן־יהודה עוד הספיק לערוך את הכרך השישי והשביעי של המילון, והם נדפסו לאחר מותו. את הכרך השמיני והתשיעי ערך משה צבי סגל, פרופסור למקרא ולבלשנות שמית באוניברסיטה העברית בירושלים. את שאר הכרכים, לרבות כרך המבוא הגדול, ערך נפתלי הרץ טורטשינר (טור־סיני), פרופסור ללשון עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ונשיא ועד הלשון העברית, ולימים – נשיאה הראשון של האקדמיה ללשון העברית.