הלל

השם הִלֵּל מוכר לכול הודות לדמותו של נשיא הסנהדרין בדור שלפני החורבן, הידוע בכינוי 'הלל הזקן' וגם 'הלל הבבלי'.

בין שלל הכתרים שנקשרו לראשו של הלל הזקן – הוא יוחס לבית דוד: "מגילת יוחסין מצאו בירושלים וכתוב בה הלל מִן דדוד" (ירושלמי תענית ד, ב), ונחשב למי שיסד את התורה: "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה – עלה הלל הבבלי ויסדה" (בבלי סוכה כ ע"א). בר הפלוגתה של הלל היה שמאי הזקן, ועליהם נאמרה המשנה המפורסמת: "איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי" (אבות ה, טז). לזיכרון המחלוקת נקראו שני רחובות מקבילים במרכז העיר ירושלים בשמות החכמים הללו. אף קבוצות תלמידיהם ידועות בשמות 'בית הלל' ו'בית שמאי', ואלו נעשו כינויים לגישה מקילה (כשל בית הלל) או גישה מחמירה (כשל בית שמאי).

הלל אחר – מפורסם פחות אך קדום בהרבה – הוא אביו של השופט המקראי עַבְדּוֹן: "וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹן בֶּן הִלֵּל הַפִּרְעָתוֹנִי" (שופטים יב, יג).

השם הלל גזור מן השורש הל"ל, והרי שהוא עשוי לצאת לשתי הוראותיו של השורש: במשמעות 'שבח' (כמו בשמות הַלֵּל ותְּהִלָּה) או במשמעות 'אור' (כמו בשמות הִלָּה, יָהֵל ו־תָּהֵל).

תבנית השם היא עניין לעצמו. נראה שהשם הִלֵּל אינו אלא פועל בבניין פִּעֵל, וכיוון שלא סביר שפועל בצורת עבר שימש שם עצמאי, מקובל לראות בו קיצור שם ארוך יותר הכולל רכיב אלוהות (כמו בשמות המקראיים יְהַלֶּלְאֵל או מַהֲלַלְאֵל). לפי זה פירושו: 'האל הילל ושיבח' או 'האל האיר'. סברה דומה מקובלת בעניין השם המקראי נָתָן שאינו אלא קיצור של אחד מן השמות: נְתַנְאֵל, נְתַנְיָהוּ, יְהוֹנָתָן או אֶלְנָתָן.

הסבר נוסף ומעניין עולה מהצעתו של חוקר הלשון נפתלי הרץ טור־סיני. לפי הצעתו שמות עצם במשקל פִּעֵל נושאים גם הוראה סבילה (כהוראת צורת הבינוני בבניין פֻּעַל), כמו במילים פִּקֵּחַ (מעין 'מפוקח') או אִלֵּם (מעין 'מאולם'). לפי זה השם הִלֵּל שיעורו 'מהולל', 'מי שהיללו אותו'. כך אפשר להבין גם שם מקראי אחר – גִּדֵּל – בהוראת 'מי שגידלו אותו', 'מי שהגיע לגדולה' (ואולם לא מן הנמנע שאף הוא צורה מקוצרת של השם המקראי גְּדַלְיָהוּ‎).

בכתב יד קאופמן של המשנה נמצא השם בניקודים הֶלֵּל והֶילֵּל (ובעדי נוסח אחרים אף 'הליל') – בתנועת e בה"א – בדומה לצורה הנקרית בתרגום השבעים Ελληλ, שהיא העדות הקדומה ביותר להגיית השם. יש מן החוקרים שסברו שהִלֵּל בתנועת i שבלשון המקרא הוא הצורה הקדומה ובשלב מאוחר יותר הפך להֶלֵּל (אלא שעם הזמן נטו סופרים לכתוב הִלֵּל בהשפעת נוסח המקרא, ולכן הוא הרווח בימינו). ואולם לדעת אחרים מדובר במסורות שונות ואפשר ששתי הצורות נתקיימו במקביל הן בתקופת המקרא הן בתקופת חז"ל.

לפי כללי הכתיב המלא אפשר לכתוב את השם הִלֵּל ביו"ד: הילל, ואולם הכתיב הלל בלי יו"ד נחשב לכתיב מושרש, כמו בכתיבם של השמות משה (ולא "מושה") ואפרים (ולא "אפריים"), וכך נהוג באופן רשמי בשמות רחובות ויישובים (וגם ברשומה זו). ואולם עם עליית השם הַלֵּל בשנים האחרונות אולי יש מקום לייחד את הכתיב הילל ביו"ד דווקא.

השם הַלֵּל הניתן בימינו לבנים ולבנות כאחד הוא צורת המקור הנטוי של הפועל הִלֵּל, ובתנ"ך הוא משמש שם פעולה שמובנו 'אמירת דברי שבח': "וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַיהֹוָה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (עזרא ג, יא). בלשון חכמים ועד ימינו נתייחדה המילה הַלֵּל לציון קטעי המזמורים קיג–קיח מספר תהלים המשובצים בתפילת ראשי חודשים וימים טובים.