שאלות נפוצות

שיטח או השטיח

בימי הקורונה למדנו שהמטרה העיקרית היא 'לשטח את העקומה' או 'להשטיח את העקומה'. נשאלנו מה נכון יותר. תשובתנו: שני שימושי הלשון האלה מחודשים, ונראה שאין עדיפות לפועל אחד ממשנהו. כך גם בשמות הפעולה: 'שיטוח העקומה' או 'השטחת העקומה'.

השורש שׁט"ח מוכר מן העברית ומכמה לשונות שמיות אחרות, והוא מציין ביסודו פיזור והתפשטות. במקרא מצוי ארבע פעמים הפועל שָׁטַח בבניין קל, ומקובל לפרשו 'פיזר', למשל: "וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו… וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה" (במדבר יא, לב), "וַתִּקַּח הָאִשָּׁה וַתִּפְרֹשׂ אֶת הַמָּסָךְ עַל פְּנֵי הַבְּאֵר וַתִּשְׁטַח עָלָיו הָרִפוֹת [=חיטים כתושות] וְלֹא נוֹדַע דָּבָר" (שמואל ב יז, יט).

לפעולת הפיזור דומה פעולת הפריסה, ובמשמעות זו אנו מוצאים פעם אחת במקרא את הפועל שִׁטַּח בבניין פיעל: "עֵינִי דָאֲבָה מִנִּי עֹנִי קְרָאתִיךָ ה' בְּכָל יוֹם שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַפָּי" (תהלים פח, י) – 'שיטחתי אליך כפיי' פירושו 'פרסתי לפניך את ידיי'. בספרות חז"ל רגיל גם במשמעות הזאת הפועל שָׁטַח בבניין קל, ושם אנו מוצאים ששוטחים ('מפזרים') פירות, מעות וכלים, ולצד זה גם שוטחים ('פורסים') פרוכת, סדין ובגד.

לאורך הדורות שימש הפועל לְשַׁטֵּחַ בלשון הפיוט ובהקשרים מליציים אחרים בעיקר בצירוף המקראי 'שיטח כפיו'.

הפועל הִשְׁטִיחַ בבניין הפעיל מיוחס לפירוש רש"י לספר איוב. על הפסוק: "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם" (יב, כג) מובא ברש"י: "שוטח – מרבה אותם להשטיח בארץ ולכסותם", והכוונה היא 'לפזר אותם בארץ'. ואולם גרסה זו של הפירוש מסופקת מאוד, כעולה מכתבי היד.

גם בספרות העברית החדשה תחילה מוצאים את שני הפעלים במשמעות 'פיזור' ובמשמעות הקרובה 'פריסה'. הינה שתי דוגמאות:

  • "לא פעם נתכה עלי חמת אבי על 'הרגלי המתועב' לסובב את העניים […] בשעה שהיו משטחים את סחורתם על שלחן שלפני התנור בבית המדרש" (י"ח ברנר, "בחורף", 1903).
  • "ושמש רחמניה… באה בין הילדים ומדברת היא אליהם בלשונות של אורה ואומרת: 'ילדים חביבים! הרי אני משטיחה תחתכם את סדיני החם, פורשת אני עליכם שמלה של אורה…" (ש"י עגנון, "עגונות", 1908, עמ' 62).

רק בשלב מאוחר יותר של העברית החדשה החל השימוש בשני הפעלים – שיטח והשטיח – לא רק במשמעות של פריסה אלא גם במשמעות 'יישור', 'רידוד', 'הפיכת דבר לשטוח', הן בהקשר של ערימות וכדומה הן במשמעות מופשטת (ההפך מן 'העמיק').[1] משמעות היישור והרידוד התפתחה כמובן ממשמעות הפריסה, שכן בשעת פריסתו של דבר מותחים אותו, וממילא הוא מתיישר.

ואומנם משמעות המתיחה והיישור מוכרת ממילים אחרות מן השורש שׁט"ח כבר משלבים מוקדמים יותר של העברית, כגון שָׁטִיח (לשון חז"ל, ושם במשמע 'עור מתוח לישיבה על הארץ או על גבי בהמה'), שֶׁטַח (לשון ימי הביניים, במקור בהקשר המתמטי להבדיל מקו אך גם מגוף שהוא בעל עומק), שָׁטוּח (בלשון חז"ל בהוראת 'פרוס', 'מתוח', בלשון ימי הביניים בהוראת 'ישר', 'חָלָק', 'חסר עומק').

נזכיר עוד את המילה המקראית מִשְׁטָח, המשמשת בימינו לציון 'מקום שטוח', 'לוח שטוח'. בספר יחזקאל המילה באה פעמיים בצירוף מִשְׁטַח חֲרָמִים, ומקובל לפרשו 'מקום המיועד לפריסת רשתות הדיג': "וּנְתַתִּיךְ לִצְחִיחַ סֶלַע מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה" (כו, יד, וראו גם שם, ה). בהקשר כמעט זהה באה צורה דומה: "…מִשְׁטוֹחַ לַחֲרָמִים יִהְיוּ " (יחזקאל מז, י). ויש הסוברים כי מִשְׁטוֹחַ היא צורת הנפרד ומִשְׁטַח־ צורת הנסמך.

___________________________

[1] במילוני ועד הלשון והאקדמיה יש רק שיטח ושיטוח בבניין פיעל ולא בבניין הפעיל.