שמות ומשמעויות – חגי

חגי

חַגַּי הוא שמו של נביא מקראי בתקופת שיבת ציון, וספרו קְטַן המידות (שני פרקים) הוא העשירי שבנביאי תרי עשר. לצד הנביאים האחרונים זכריה ומלאכי מיוחס לחגי התרגום הארמי לספרי הנביאים: "תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרוֹ מפי חגי זכריה ומלאכי" (בבלי מגילה ג ע"א).

הביטוי הנודע 'ישב על המְדוֹכָה' שפירושו 'התחבט ארוכות בפתרון בעיה' נאמר במקורו החז"לי (היחיד!) על הנביא חגי: "מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר [או: והעיד] שלושה דברים…" (בבלי יבמות טז ע"א; ירושלמי יבמות א, ו [ג ע"א]).

חגי וחגית

קרובים לשם חַגַּי הם השמות המקראיים חַגִּי וחַגִּיָּה לבנים וחַגִּית לבת. עניינם של השמות אחד – המילה חַג. הם עשויים להורות על שמחת הולדתו של הרך, משל היה זה יום חג, או לרמוז לכך שנולד ביום חג. יש המשערים שהשמות חַגַּי וחַגִּי הם קיצור השם חַגִּיָּה (שהוא מעין "האל הוא חגי"), והשם חַגִּית (כלומר בסיומת ־ת) אינו אלא צורת נקבה של השם חַגִּי (כמו שְׁלֹמִית משְׁלֹמִי). השם חגי מוכר גם ממקורות חוץ־מקראיים כמו כתובות עבריות וכנעניות שנמצאו בארץ, וכן ממכתבי יֵב שנמצאו באי אלפנטינה הסמוך לאסואן שבמצרים.

מקובלת הדעה כי חַגִּי וחַגַּי ביסודם הם אותו השם, אלא שהסיומת ־ִי בשם חַגִּי מציינת את כינוי הייחוס בעברית (כמו 'יְהוּדִי' מ'יְהוּדָה'), ואילו הסיומת ־ַי בשם חַגַּי מציינת את כינוי הייחוס המקביל בארמית (כמו *יְהוּדָי) – בסיגול קל לדרכה של העברית לחתום ay בסוף מילה בפתח. דעה זו אולי מתאששת מהיקרות השם חַגִּי בעברית המקראית הקלסית וכנגדה היקרות השם חַגַּי בעברית המקראית המאוחרת (המושפעת תדיר מן הארמית).[1]

חגי וחגיי

השם חגי או חגא ידוע גם כשמם של כמה אמוראים – פעמים הרבה הוא בא בכתיב חגיי. מה פשר היו"ד הכפולה? הדו־תנועה ay שבסוף המילה נכתבת ביו"ד אחת, ואולם בטקסט שנעדר סימנים לציון התנועות כתיב זה מטשטש את ההבחנה שבין ־ִי ל־ַי. הבעיה איננה עולה בנוסח המקרא שכן הוא מסור בידינו במסורת הגייה יַציבה דייהּ, ואולם בטקסטים שלאחר המקרא נתפתחה בארץ ישראל מסורת כתיב שמבחינה בין השתיים. בממצאים אפיגרפיים ובכתבי יד ארץ־ישראליים באה לעיתים הסיומת ay בשתי יו"דים – ־יי, למשל בשמות הפרטיים יניי, שמיי, טביי, זכיי, עזיי, נהוריי, נִתיי.

במסורת הכתיב הבבלית מוצאים גם כתיב אחר – הסיומת ־אי. בכתיב זה אנו מכירים את אותם השמות כך: ינאי, שמאי, טבאי, זכאי, עזאי, נהוראי, נִתאי (ובאחד מכתבי היד של התלמוד הבבלי אף נמצא שם הנביא "חגאי" באל"ף). במרוצת הדורות גברה ידה של מסורת הכתיב הבבלית, ומעתיקים ומגיהים "תיקנו" לא פעם צורות ארץ־ישראליות מקוריות כמו שהורגלו בנוהג הבבלי.[2]

מסורת הכתיב הבבלית לא פסחה על שמות בעלי המקצוע השקולים במשקל פַּעָל (כמו נַגָּר ושַׁמָּשׁ) ובגזרת ל"י (כלומר בסיומת ay) נכתבו בבבל בסיומת ־אי, כמו בנאי וגבאי. צורות כגון אלו שלטו שליטה מכרעת בכל הטקסטים הרבניים בימי הביניים, ועם הזמן נתפס הרכיב ־ַאי כסיומת עצמאית לציון בעלי מקצוע. מילים שחודשו מאוחר יותר כמו חשמלאי, טכנאי ועיתונאי הן תוצר של אימוץ הסיומת הזו.

________________________

[1] בחוברת 'שמות בני ישראל' שנתפרסמה בשנת תש"י (1950) בכרך א של 'לשוננו לעם' (קונטרס י) מאת חוקר הלשון בנימין קלאר (שנרצח כשנתיים לפני כן בשיירת 'הדסה') – הוא דן בין היתר בנוהג הקדום לקצר שמות ארוכים, אם מטעמי נוחות השימוש אם מטעמי חיבה. בהקשר זה הוא מונה סדרת שמות מקוצרים בסיומת ־ַי ומציע לצידם את השמות שמהם קוצרו, ובהם: יִשַׁי (<ישעיהו), אִיתַי (<איתיאל), זַכַּי (<זכריה), שַׁמַּי (<שמריה), מַתַּי (<מתתיהו), נִתַּאי (<נתנאל), יַנַּאי (<יונתן), יוֹחַאי (<יוחנן).

[2] ההסבר המקובל הוא שמדובר בשתי דרכי כתיב שונות: ארץ־ישראלית המכפילה יו"ד עיצורית (ולכן ־יי), ובבלית המסמנת את הסיומת ay באל"ף (ולכן ־אי). ואולם חוקר הלשון יוחנן ברויאר הראה שההבדל בין שתי הסיומות אינו גרפי בלבד. לדבריו הכתיב הבבלי ־אי אינו מציין ־ַאי, אלא ־ָאִי והוא התגלגלות של מסורת הניקוד של היו"ד הסופית בחיריק ־יִ (שנפוץ בכתבי יד דוגמת שַׁמַּיִ). במסורת הבבלית מקובל המעבר י > א, וכמו שיש הצורה 'הוראה' באל"ף בבבל לעומת 'הוריה' בארץ ישראל, כך גם 'שמאי' לעומת 'שמיי'.