ביאליק ובן־יהודה — מחלוקת בין מחדשים
אקדם 66, סיוון תש"ף – יוני 2020
כל הבא בשערי מוזאון בית ביאליק ייתקל מיד עם כניסתו ב”חֹשֶׁן”. תחת הכותרת “ביאליק — דיוקן של שאר־רוח” מוצגים שנים־עשר לוחות אשר כל אחד מהם מבהיר בתמציתיות פן אחר בפעילותו הענפה של המשורר הלאומי: ביאליק המשורר, ביאליק המספר, ביאליק המסאי, ביאליק המתרגם, ביאליק העורך, ביאליק המו”ל, ביאליק סופר הילדים, ביאליק המכנס, ביאליק הפרשן, ביאליק פטרון התרבות, ביאליק מורה הדרך, ולענייננו – ביאליק “מחיה הלשון”.
בראש אבן החושן בנושא הלשון מובא כמוטו הפסוק הבא מתוך המסה “חבלי לשון” שפרסם ביאליק ב־1908 בירחון “השילוח”, שאת חלקו הספרותי ערך באותה עת: “אוי לה ללשון שאינה גדלה ביחד עם בעליה ועם אוצר מושגיהם, אלא נגררת כנמושה אחריהם”. ואכן, נאמן לקביעה זו שיקע ביאליק ביצירתו חידושי לשון רבים, וגם השתתף בשורה של ועדות לחידושי מילים במקצועות מגוונים, למִן חשמל, טכניקה ודפוס ועד כלי מטבח, תברואה וזואולוגיה. מאות מחידושיו כינס הבלשן יצחק אבינרי ב”מילון חידושי ביאליק” (1935), ועם המילים המתגלגלות על לשוננו בלא שנהיה ערים לכך שביאליק הוא אביהן־מולידן אפשר למנות את ‘יְבוא’, ‘יְצוא’, ‘תגובה’, ‘עֶרְגָּה’, ‘תאונה’, ‘מצלמה’, ‘שלדג’, ‘פיצול’, ‘שנינות’ ועוד. ביאליק אף חידש יותר מילים מבן־יהודה (כ־300 לעומת כ־220).
למה אפוא מכונה ביאליק באבן החושן “מחיה הלשון” ולא “מחדש הלשון”? העדפת “מחיה” נעשתה מתוך נאמנות לשיטתו העקרונית של המשורר בנושא שכלול הלשון, ולפיה חידוש השפה העברית צריך שייעשה בראש ובראשונה “מתוכהּ ומגופהּ”, על ידי החייאת המקורות הלשוניים הגנוזים ורדומים ברובדי התרבות העברית לדורותיה (מקרא, משנה, מדרשים, שירת ימי הביניים וכן הלאה), ורק לאחר מכן על ידי חידושי מילים או תרגומן מלשונות העמים. מכאן גם שצירופים חדשים של מילים ישנות תוך “מילוי נרתיקן הריק בעופרת חדשה” (בלשונו הציורית של ביאליק) נתפסו בעיניו חשובים לאין ערוך מחידושי מילים.
על יסוד זה חלק ביאליק על דרכו של בן־יהודה וייחס לו להיטות יתר לחדש מילים בלא לנצל די את העושר הלשוני הצפון במקורות ההיסטוריים של השפה העברית. ביאליק ראה פסול בהעשרה מואצת ובלתי מבוקרת של הלשון, בתהליך שדימה לבית חרושת של מילים מיותרות, ואת בן־יהודה תפס כ”משחית” אשר “קעקע את בירת הלשון, ועשה בה פרצות לכל מיני שדים ומלאכי חבלה”. מכאן גם הסתייגותו של המשורר מעיתוניו של בן־יהודה, משופעי החידושים הזרים, אשר בהם ראה “מוקצה מחמת מיאוס”.
לא כל חידושי הלשון שהציע ביאליק נשתגרו בעברית. אומנם ה’מטוס’ וה’טייס’ של ביאליק דחקו הצידה את ה’אווירון’ וה’מעופף’, אך לעומת זאת משחקים הילדים בחנוכה ב’סביבון’ ולא ב’כִרְכָּר’ כהצעת ביאליק, ואוכלים ‘סופגניות’ ולא ‘אספוֹגים’ (את ‘אספוג’ בנה ביאליק על משקל ‘אתרוג’). כמו כן משמשת לנו מגן מפני הגשם ה’מטרייה’ של בן־יהודה ולא ה’סוֹכֵךְ’ של ביאליק.
לסיומת הרווחת ־יה (דוגמת ‘מטרייה’) התנגד ביאליק במיוחד. “בקרוב ישמעו בעברית רק יה, יה, יה כנעירת חמור”, התריע ביאליק כשהוא מחקה בקולו נעירה זו, ובתוך כך מדגיש: “מה חכמה היא להוסיף למילה ישנה איזו הברה נדושה או יה או יון וחסל […] כשמבקשים לחדש מילה צריך להתבונן כיצד עשו זאת הם, העברים הקדמונים. צריך ללוש את השורש מפנימו, ולא בהדבקת הברות”.
במפעל המילון הגדול של בן־יהודה ראה ביאליק יומרת יחיד אשר ראויה הייתה להיעשות בידי חבורה נרחבת של חכמים מומחים בהשתתפות אומני לשון וסגנון: “יש לנו ספרות כבירה אשר אי אפשר שאיש אחד יזכור אותה והכרחי לחלק את העבודה בין אנשים שונים, לפי המקצועות: תנ”ך, ירושלמי, תלמוד בבלי, פייטנים […] רק לאחר כל העבודה המחולקת הזאת יכול להיערך המילון הגדול”. כן קטרג ביאליק על “ההרחבה המלאכותית” של מילון בן־יהודה המתמקד בחוסר פרופורצייה ברובד המקראי של הלשון, ואשר מכביר “על כל מילה כל מיני פסוקים, לא לשם הדגשת הגוון, אלא להרבות בכרכים”.
ביאליק גם סירב להכיר בבן־יהודה כ”מחיה הדיבור העברי”, וכבר בקיץ 1918 הדגיש בביקורתיות: “ ‘אבהותו’ של ‘הגדול הגיבור’ בן־יהודה בדיבור העברי — אף היא מוטלת בספק גדול, וכבר הוכחשה כמה פעמים ברבים”. גם ש”י עגנון סבר כך.
ראוי לציין שבן־יהודה נמנע מלהתמודד ישירות עם ביקורתו הנוקבת של ביאליק, מלבד תגובה אנונימית אחת, שפורסמה באחד מעיתוניו של בן־יהודה בעקבות דברי הקטרוג שכתב עליו ביאליק ב”חבלי לשון”: “לוּ היה ביאליק חכם נודע בלשון עברית או מזרחני, או אפילו ‘פילולוג’ באומנותו — היה אולי מתרעם עליו בן־יהודה בעד דברים אלה. אך למשורר מוחלים הרבה, ובפרט שביאליק חילוני [=חובבן] לגמרה [=לגמרי] בהשאלות האלה”.
יש הרואים ביחסו של ביאליק לבן־יהודה צדדים של “קנאה” ו”שנאה”, ונמצא אף מי שעשה כנפיים ל”גילוי היסטורי” מגוחך, שלפיו עיכב ביאליק את עלייתו ארצה משום שכביכול “סירב להשתקע בארץ ישראל בחיי בן־יהודה”. אך ביאליק לא שלל את בן־יהודה באופן אישי, אלא חלק על דרכו. גם לא כל חידוש שיצא מבית מדרשו של בן־יהודה דחה ביאליק על הסף. כך, לדוגמה, עשה ביאליק שימוש במילה ‘בובה’ שחידש בן־יהודה ושיבץ אותה בכותרת שירו “בובה ועגלתה”. יתרה מזאת, הוא הלך עוד צעד, ועל יסוד חידוש זה של בן־יהודה יצר ביאליק בשירו “שתי בנות” חידוש משלו: ‘בובותיים’.
ביאליק אימץ גם את המילה ‘מכונית’ שחידש איתמר בן־אב”י, שיבץ אותה ככותרת אחד משיריו הידועים לילדים, ובתוך כך תרם להטמעתה הנרחבת בלשון, כפי שמעיד בן־אב”י עצמו במכתבו לסופר דניאל פרסקי: “המילה ‘מכונית’ היא שלי, וביאליק הכניסה לשירו המפורסם, וכאשר נפגשנו ליד הים והוא אמר לי כי שמח היה לקבל מילה זאת למילונו העשיר, עניתיו – אתה הנצחתהּ!”.
לא זו בלבד אלא שביאליק מצא במסירות הנפש העילאית של בן־יהודה ללשון העברית ובגלים שעוררה פעילותו הבלתי נלאית פן הראוי להערכה: “ראינו לפרקים פעולות בודדות בשדה התרבות איך הפעילו את כוח האומה! הנה המילון של בן־יהודה, יודעים אתם כי אינני מחסידיו, אבל למפעל הזה היה כוח שקול בגולה, בשביל בניין הארץ, כנגד כמה וכמה אגיטציות [תעמולות]”.
* שמואל אבנרי הוא מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק. סימוכין למובאות שבהרצאה זו, שנישאה ביום העברית תש”ף במתחם ביאליק, ימצא הקורא במאמרו של המחבר: “מי פרץ את הלשון לשדים ולמלאכי חבלה? ביאליק נגד אליעזר בן־יהודה”, שבקישור https://www.haaretz.co.il/literature/1.1163412.
