ילדים מסתכלים אל האופק

שַׁחַר

שַׁחַר הוא שמם המקראי של דמדומי הבוקר, קרני השמש הראשונות. הופעת השחר בראשית היום מתוארת בדרך כלל בפועל עָלָה: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר (בראשית לה, כה); "וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר" (שם, כז); "וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר" (יונה ד, ז). ואילו בלשון השירה והנבואה שחר נזכר גם לצד פעלים אחרים: "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ" (ישעיהו נח, ח); "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר" (שיר השירים ו, י).

המילה שחר משותפת ללשונות שמיות רבות – עובדה המעידה על עתיקותה.[1] בטקסטים באוגריתית ובפניקית שחר הוא שמו של אל הזריחה (אחיו התאום של שלם – אל השקיעה), וגם מן האכדית מוכר אל ששמו ועניינו דומים. בכל הלשונות האלו, וגם בלהגים שמיים דרומיים, הרכיב שחר מופיע כחלק משמות פרטיים. יש המשערים כי הדים לאזכור האל הכנעני במקרא אפשר למצוא בביטויים מואנשים דוגמת "אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר" (תהלים קלט, ט) או "וְאַל יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר" (איוב ג, ט), "וְעֵינָיו כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר" (שם מא, י), ואולי גם "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר" (ישעיהו יד, יב). 'הילל בן שחר' הוא כינוי שהעניק הנביא ישעיהו בנבואותיו על העמים למלך זר שנחל מפלה, ותרגומי המקרא זיהו אותו עם הכוכב נוגה שמאריך להאיר עד סמוך לזריחה. לפירוש זה הסכימו גם פרשני המקרא בימי הביניים, וכך למשל כותב רש"י: "כוכב הנוגה המאיר אור ככוכב הבוקר זו הקינה על שרה של בבל נאמרה שיפול משמים". בספר יהושע נזכר גם מקום ושמו צֶרֶת הַשַּׁחַר בנחלת שבט ראובן.

מן האזכורים במקרא קשה לקבוע אם אומנם שחר מציין דווקא שלב מוקדם של הזריחה, ואולם בספרות חז"ל מקובלת הבחנה ברורה בין שני זמנים שונים: 'עלות השחר' לציון הזמן שבו מופיעות קרני השמש הראשונות ו'הנץ החמה' לציון זמן הזריחה, הופעת גלגל השמש: "אמר רבי יוחנן: כמה מהלך אדם בינוני ביום? עשר פרסאות – מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשה מילין, משקיעת החמה עד צאת הכוכבים חמשה מילין…" (בבלי פסחים צד ע"ב). בלשון חכמים 'עלות השחר' מכונה גם עמוד השחר, ובמסורת היהודית הוא נחשב לנקודת זמן קובעת (=קריטית) בתחולתן של מצוות רבות, כך למשל בענייני תפילה: "מעשה שבאו בניו [של רבן גמליאל] מבית המשתה. אמרו לו: לא קרינו את שמע [של ערבית]. אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות" (ברכות א, א). מכאן גם שמו של הקורבן הקבוע לשעות הבוקר – תמיד של שחר (לצד 'תמיד של בין הערביים'), וגם התפילה שכנגד הקורבן – תפילת השחר. לצד אלו ישנה המילה שחרית שמציינת בלשון חכמים הן את 'שעות הבוקר' – "שינה של שחרית ויין של צוהריים" (אבות ג, י), הן את 'תפילת הבוקר' – "בשלושה פרקים בשנה הכהנים נושאים את כפיהם ארבע פעמים ביום: בשחרית ובמוסף, במנחה ובנעילת שערים" (תענית ד, א).

שחר משמש שם פרטי לבנים ולבנות כאחד רק בדורות האחרונים, ואולם הוא נזכר בשמותיהם של כמה אישים במקרא – אֲחִישָׁחַר, שַׁחֲרַיִם ושְׁחַרְיָה – כולם משבט בנימין.

______________________

[1] רוב החוקרים אינם קושרים בין שַׁחַר ובין שָׁחֹר. לעומתם נפתלי הרץ טור־סיני, בהערותיו למילון בן־יהודה, הציע שהמילה שַׁחַר ביסודה מציינת את תכונתו של הלילה דווקא – "אֹפל שחרחר הפרוש על פני האדמה", ואורות הבוקר הראשונים "מבקיעים" אותו (תופעה המכונה הֶשְׁמֵט, אליפסיס בלעז). לפי זה 'שחר' הוא חלק מצירוף שלם של "הִבָּקַע השחר" או צירוף דומה אחר. נעיר כי בתיאור הארבה בנבואת יואל המילה 'שחר' באה בהקשר קרוב לחושך: "יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל הֶהָרִים" (ב, ב).