להוציא את המיץ – פועלי סחיטה בעברית

סְחִיטָה

הפועל סָחַט הוא הרווח בימינו לתיאור הוצאת נוזל מדבר מה שהוא אצור בתוכו. בלשון המקרא הוא מופיע פעם אחת – בשורש שׂח"ט (כלומר בשי"ן שמאלית): "וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה" (בראשית מ, יא). כדרכם של שורשים מקראיים רבים גם במקרה זה נתחלפה השׂי"ן בסמ"ך במעבר ללשון חכמים, ומכאן ואילך רגיל השורש סח"ט: "הסוחט זיתים על בשרו פטור" (מעשרות ד, א), "אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין" (שבת כב, א).

פעולת הסחיטה אינה ייחודית לפירות. היא עשויה לשמש בהקשרים אחרים של אוכל: "דג שסחטו – אם לגופו הרי זה פטור, אם להוציא ציר חייב" (ירושלמי שבת ז, ב [י ע"א]), ואף בהקשר כללי: "הסוחט את כסותו" (מקוואות ג, ג), "המכבס את כסותו והסוחט את שערו" (תוספתא טהרות ה, טז), "הצבּעים שבירושלים היו עושין סחיטה מלאכה בפני עצמה" (ירושלמי שבת ז, ב [י, ע"ג]).

בימינו מקובל השימוש בפועל סָחַט לציון הפקת מיץ מפירות (בדרך כלל פירות הדר); הוצאת נוזל מבד לח כמו בגד או מטלית ('סחיטה' היא אחת מפעולות מכונת הכביסה); ואף כינוי לשאיבת חֲלַב רֵאשִׁית (=קולסטרום) סמוך ללידה. בלשון הדיבור רווח השימוש בתואר סָחוּט במשמעות מושאלת, במובן 'עייף', 'תשוש', כמי ש"נסחטו" ממנו כוחותיו: "חזרתי ממשמרת לילה סחוט לגמרי", וסְחִיטָה באיומים היא עבירה פלילית קבועה בחוק שעניינה איום לפגוע באדם אחר כדי להניעו לעשות מעשה שאינו מעוניין לעשותו.

פועל מקראי אחר בהוראת סחיטה נגזר מן השורש הנדיר זו"ר: "וַיַּשְׁכֵּם מִמָּחֳרָת וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה", (שופטים ו, לח), ואולי היא מילה כללית למעיכה ולחיצה דוגמת "וַתִּשְׁכַּח כִּי רֶגֶל תְּזוּרֶהָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה תְדוּשֶׁהָ" (איוב לט, טו). הפועל זָר לא נשתגר בעברית שלאחר המקרא.

מִצּוּי וחבריו

לצד השורשים הנדירים שֹח"ט וזו"ר ישנם במקרא פעלים בשורש מצ"י במשמעות דומה, אלא שהם מוסבים על הנוזל עצמו ולא על מה שממנו הוא מופק. כך למשל בפסוק בספר שופטים בסיפור גדעון וגיזת הצמר: "וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה וַיִּמֶץ טַל מִן הַגִּזָּה מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם" (ו, לח) – גדעון זָר את הגיזה ומָצָה ממנה טל. כמו כן רגיל השורש מצ"י בתיאור עבודת הקורבנות: "וְנִמְצָה דָמוֹ [של הקורבן] עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא א, טו). בלשון המקרא הוא בא בבניינים קל ונפעל, ואילו בלשון חכמים – באותה משמעות – בבניינים פיעל והתפעל: "כל ששינה בה מאחר שמיצה דמה" (זבחים ו, ו); "קיר שהשיירין שלו מתמצין ליסוד" (בבלי זבחים סד ע"ב).

כיום נוהגת המילה מִצּוּי לציון הפקה של נוזל מצמחים לצרכים שונים – שתייה, קוסמטיקה, תוספי מזון ועוד. עם זאת ברבים מן המקרים אין המיצוי תוצר של סחיטה, אלא של פעולות אחרות כמו בישול או חליטה, ואף זיקוק ואמצעי הפרדה מתקדמים יותר.

מן השורש מצ"י נגזר גם שם העצם תַּמְצִית, שמשמעותו 'נוזל שנמצה', והוא רווח בלשון המשנה בצירוף 'דם התמצית', היינו 'דם שנמצה מן הקורבן'. בימינו מוכרים מונחים מעולם המטבח כגון 'תמצית תה' או 'תמצית וניל'.

מָצָה, מָצַץ, מִיץ

מפסוקים אחדים בתנ"ך נראה כי מָצָה מציין לא רק את הוצאת הנוזל, אלא גם את הורקתו המלאה, במובן 'מָצַץ': "וְשָׁתִית אוֹתָהּ [את הכוס] וּמָצִית, וְאֶת חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי" (יחזקאל כג, לד). ובעברית החדשה מוכר הפועל במשמעות זו משיר הילדים של חיים נחמן ביאליק 'הפרח לפרפר': "פַּרְפַּר, פַּרְפַּר, פֶּרַח חָי, רֶד נָא מַהֵר, שֵׁב עָלַי. רֵד נָא מַהֵר, מְצֵה וּמְצֵה, וּמִכּוֹסִי טַל שְׁתֵה".
הפועל מָצַץ נזכר במקרא פעם אחת בלבד, בסמוך לפועל יָנַק הקרוב לו במשמע: "לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ, לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ" (ישעיהו סו, יא). אך הוא רגיל למדי בארמית ובלשון חכמים. ותינתן הדעת שבלשון המקרא וגם לאחריה הפועל נוטה על דרך גזרת הכפולים, ואילו כיום הצורות הרגילות הן על דרך השלמים (אמצוץ, תמצוץ וכדומה).
נזכיר כאן גם את המילה מִיץ – המופיעה במקרא שלוש פעמים בלבד בפסוק אחד, אך שלא כמשמעה בלשון חכמים ובימינו לציון הנוזל שמוצה, נראה שבפסוק היא משמשת לציון פעולת המיצוי: "כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה, וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם, וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב" (משלי ל, לג).
נראה כי כל שלושת השורשים מצ"י, מצ"ץ ומי"ץ אינם אלא הֶגוונים (=וריאציות) של השורש הדו־עיצורי מ"ץ. בלשון חכמים ישנו גם השורש מצמ"ץ בהוראת מצ"ץ.

מיצה ותמצית בשימוש מושאל

בימינו רווח השימוש בפועל מִצָּה בבניין פיעל (ובהוראה סבילה בבניין פוּעל) דווקא במשמעות המושאלת –  'מֵפיק כל מה שאפשר', 'מנַצֵל עד תום', למשל "הדיון מוצה מכל הבחינות".
גם השימוש במילה תמצית נפוץ בעיקר במשמעות המושאלת, במובן 'החלק העיקרי': "תמצית טענתי מובאת בראש המסמך". מן המילה תמצית נגזר הפועל המרובע תִּמְצֵת לציון 'מסר את תמצית העניין', והתואר תַּמְצִיתִי לציון 'דבר שמכיל רק את תמצית העניין'.

עֲצִירָה

בתרגומי המקרא ובתלמודים אנו פוגשים במילים ארמיות ששורשן עצ"ר במובן לחיצה וסחיטה. כך בתרגום אונקלוס לפסוק בבראשית (כנגד "וָאֶשְׂחַט"): "וַעֲצַרִית יָתְהוֹן לְכָסָא דְּפַרְעֹה", וכך בתרגום יונתן לפסוק בשופטים (כנגד "וַיִּמֶץ"): "וַעֲצַר יַת גִזְתָא". כמו כן מעצרתא (או מעצרא) היא המילה הארמית לגת, משטח דריכת הענבים והזיתים.

העברית הבתר־תלמודית אימצה את השורש הארמי ואת משמעותו: "בשר ודם בשעה שעוצר בספוג המים יורדין" (תנחומא [בובר] ויצא, טז); "וכל מיני תבלין או מיני עשבים מותר לשוחקן ביום טוב ולעצור מימיהם לצורך האכילה" (הלכות קצובות יו"ט, צ); "קפיפות [=סלים] שעוצרין בהן הזתים" (ערוך השלם, ערך 'קטב'). בקרב סופרי ההשכלה היו שבחרו בשורש עצ"ר ולא בסח"ט הנפוץ ממנו: "ענבי הגפן יֵעצרו בגת להוציא מיץ לשדם" (משה סטודנצקי, ארחות חיים, עמ' 94); "מזרעו יעצרו מין שמן בלסמי" (יוסף שיינהאק, תולדות הארץ ב, עמ' עז).

ממקורות העברית עולה כי הפועל עָצַר שימש במשמעות כללית של סחיטה, ואולם נראה שבעברית בת ימינו עצירה מזוהה עם תהליך הפקת שמן זית דווקא.

דְּרִיכָה

דריכת ענבים ברגליים להוצאת המיץ היא אחת השיטות העתיקות לייצור יין. על דריכת ענבים אנו למדים מכמה מקומות בתנ"ך, למשל: "וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע" (עמוס ט, יג); "יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ" (ישעיהו טז, י). במקום אחד בתנ"ך נזכרת גם דריכת זיתים: "אַתָּה תִדְרֹךְ זַיִת וְלֹא תָסוּךְ שֶׁמֶן וְתִירוֹשׁ וְלֹא תִשְׁתֶּה יָּיִן" (מיכה ו, טו). ואומנם במחקר החקלאות של ימי המקרא והמשנה מקובל כי גת ויקב שימשו הן להפקת יין הן להפקת שמן, ואולי מלמדים על כך פסוקים דוגמת "וְהֵשִׁיקוּ [= שָׁפְעוּ] הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר" (יואל ב, כד). אף במקורות מתקופת חז"ל וימי הביניים נזכרת דריכה בעיקר בהקשר של ענבים, ואילו דריכת זיתים רק לעיתים רחוקות: "דבר תורה אינו חייב אלא דריכת זיתים וענבים בלבד" (בבלי שבת קמה ע"א); "ביומי תשרי דריכת הגִתות והבדים" (רש"י, בבלי ברכות לה ע"ב); "המוסק זיתיו לדרוך בבית הבד" (משנה תורה, טומאת אוכלין יא, יב).[1]

כיום דריכה ברגליים כבר איננה חלק מתהליך הפקת היין והשמן, ואולם יש שבפסטיבלים (בעברית: תְחיגות) ברחבי העולם נערכים אירועי דריכת ענבים מסורתיים.

__________________________________________

[1] דריכה היא אף אחת משיטות הדיש – תהליך הפרדת הגרגרים מן המוץ – באמצעות רגלי בהמה.