מסכה – עוטים, חובשים או שמים?

עם התפשטות נגיף הקורונה ובהנחיית משרד הבריאות נאלצים כולנו לכסות את הפה והאף במסכה, ומעתה תוהים רבים – האם עוֹטִים מסכה או חוֹבְשִׁים אותה? ואולי פשוט שָׂמִים?

נראה שהפועל המתאים ביותר בהקשר זה הוא עָטָה.

לעטות

הפועל עָטָה נזכר בתנ"ך בהקשר כללי של לבישה – כך למשל בתיאור דמותו של שמואל מפי בעלת האוב: "אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" (שמואל א כח, יד), וכך גם בהוראה מושאלת – "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" (תהלים קד, ב), כלומר (האל) לובש את האור כשם שאדם לובש שלמה (=שמלה, בגד), ובדומה לסוף הפסוק הקודם: "הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ".

הוראתו העיקרית של הפועל עָטָה היא עיטוף וכיסוי. בהקשר זה מעניין במיוחד ציווי שנצטווה המצורע: "בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, מה). בין שלל הפעולות הנדרשות מן המצורע עליו לכסות את פניו עד למקום השפם. מפרשי המקרא נחלקו בטיבה של דרישה זו: רובם סברו שמדובר בסימן לבושה או לאבלות וכך נראה מפסוקים אחרים בתנ"ך כמו "וּבֹשׁוּ הַחֹזִים וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים וְעָטוּ עַל שָׂפָם כֻּלָּם" (מיכה ג, ז). ואולם הפרשן אבן עזרא סובר שלכיסוי הפה תפקיד אחר לחלוטין: "שלא יזיק ברוח פיו" – שכן צרעת נחשבת מחלה מידבקת. אם כן תפקיד העטייה כאן הוא ממש כמו בימינו.

יש לציין כי הפועל 'עטה' משמש בספרות העברית החדשה במשמעות מושאלת בהקשר דומה לכיסוי הפנים דוגמת "עטה ארשת רצינית", "פניה עטו סומק עז". ונזכיר גם את השימוש המושאל בפסוקי המקרא: "יַעֲטוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָּה מְבַקְשֵׁי רָעָתִי" (תהלים עא, יג), "הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה" (תהלים פט, מו).

לחבוש

הפועל חָבַשׁ מציין ביסודו כריכת בד; אם תחבושת על פצע, כגון "וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם" (יחזקאל לד, ד), אם כיסוי לראש, כגון "וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת" (שמות כט, ט). בעבר היו מקובלים כיסויי ראש מבד כעין תחבושת ועל כן חבשו אותם, כלומר כרכו אותם סביב הראש, ומכאן השימוש המורחב היום בפועל חָבַשׁ לכיסויי הראש בכלל – גם בכובע מצחייה או קסדה. אם כן אפשר להשתמש גם בפועל חָבַשׁ – כשם שחובשים כובע על הראש כך חובשים מסכה על הפנים.

לשים

המילה מסכה נזכרת בתנ"ך במשמעות שונה מזו של ימינו, ולציון 'כיסוי פנים' באה המילה מַסְוֶה: "וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה" (שמות לד, לג). משה נותן מסווה על פניו, ואין 'נותן' כאן אלא 'שָׂם', ומכאן שגם את המסכה של ימינו אפשר לָשִׂים. אלא שבהקשר זה הפועל שָֹם מביע בעיקר את הפעולה הראשונית של הצמדת המסכה לפנים (בדיוק כמו בפסוק) ולאו דווקא את המצב המתמשך של היות הפנים מכוסים במסכה.