איור ילדה עם גיר פסטל וכיתוב "לא אִכְפַּת לי"

אכפת

במילה אִכְפַּת האל"ף מנוקדת בחיריק, והגייתה בתנועת i (ולא אֶכְפַּת בתנועת e). בכתיב המלא התקני כותבים אכפת בלי יו"ד.

המילה אכפת נשאלה כצורתה מן הארמית אל לשון חז"ל.[1] היא משמשת בספרות זו במשמעות 'חשוב (ל־)', 'נוגע (ל־)', והיא באה במבנה על דרך השלילה –  לרוב בשאלה רטורית שהתשובה עליה שלילית ובנדיר גם בשלילה מפורשת. למשל:

  • "מה אכפת לך" (משנה בבא מציעא ט, ד).
  • "מה אכפת לו לעיוור בין אפלה לאורה" (בבלי מגילה כד ע"ב).
  • "…אם יחסר העולם פלפלין ואצטרובלין לא איכפת להם, שאיפשר לעולם בלא הם. אבל אם חסר הוא חטים אין לו חיים" (שמות רבה לט, א).

לרוב אין השלמה נוספת למשפט,[2] אך במקרים ספורים באה השלמה במילת היחס ב־:

  • "התחיל המלך צועק ואומר: אִילו אותן ח' מרגליות שנתתי לה על ידי אחר איבדת, לא הוה איכפת לי בהם, אלא אותם שתים שנתתי לה מידי לידה איבדת" (דברים רבה [מהדורת ליברמן] פרשת דברים).

דרך הבעה זו נעלמה בעברית החדשה.

גם כיום המילה משמשת לרוב בשאלות רטוריות 'מה אכפת לי?', 'אכפת לך?', ובמבני שלילה 'לא אכפת לי', 'אם לא אכפת לך…'

לעיתים נוספת פסוקית נושא למשפט: 'לא אכפת לי שתאכל בשיעור', וגם פסוקית מצומצמת 'אכפת לך לתת לי לעבור?'

בעברית החדשה התפתח שימוש נוסף במילה 'אכפת' – להבעת דאגה או יחס אמפתי כלפי הזולת. בשימוש זה מושא הדאגה מוצג באמצעות מילות היחס 'מן' או 'על':

  • אכפת לי ממך.
  • אכפת לי עליך.

יש המסתייגים מן המבנים האלה ורואים בהם השפעה של לשונות זרות (אם כי לא השפעה ישירה).[3] ואולם למבנה עם 'על' אפשר למצוא בעברית הקלסית מקבילות: 'צר לי עליך' (בלשון המקרא), 'חבל על פלוני' (בלשון חז"ל).

השימוש במילה 'אכפת' בהקשר של דאגה ויחס אמפתי הוליד את שם התואר אִכְפַּתִּי 'מגלה אהדה כלפי־' ואת השם המופשט אִכְפַּתִּיּוּת. הגייתן של שתי המילים האלה במלעיל ובמלעיל דמלעיל מעידה על העממיות שבגזירה זו.

_______________________

[1] גיזרון המילה 'אכפת' אינו מחוור כל עיקר. אפשרות אחת היא שמדובר בצורת עבר נסתרת בארמית מן השורש אכ"ף בבניין פְּעַל – המקביל לבניין קל בעברית – כמו למשל אכלַת מן השורש אכ"ל, שפירושה אָכְלָה (אם כי הגיית אכפת בחיריק משקפת כנראה נטיית עבר נסתרת בדיאלקט ארמי שאינו בבלי). בארמית בדרך כלל משמשת בתפקיד הסתמי צורת הנקבה, מה שעשוי להסביר את כניסת המילה לעברית כצורה קפואה ללא נטיות. אפשרות אחרת היא שהמילה גזורה מן השורש כפ"י או כפ"ת (כך גם נקבע במאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית). מסייעת לאפשרות זו מסורת ההגייה התימנית של המילה בקריאת המשנה והתלמוד הבבלי: אִכְּפַת – הדגש מעיד על פועל בבניין אִתְפְּעֵל (התי"ו של הבניין נבלעה בפ' הפועל). סיוע נוסף לאפשרות זו בהיקרות יחידה בתלמוד הבבלי, בסמוך לצורת המקור המוחלט: "מיכפת לא איכפת ליה" (גיטין סב ע"א), ומכאן שהאל"ף איננה  מן השורש.

[2] מבחינה תחבירית המילה 'אכפת' היא נשוא המשפט, והנושא הוא 'מה' או שאין נושא מפורש כלל. תמיד בא גם מושא הפותח במילת היחס ל־.

[3] בנוסחים של מדרשים מאוחרים מצאנו היקרויות יחידות שבהן יש שימוש במילות היחס הללו:
"אמר אבימלך: רבונו של עולם, הרי אתה מתפייס שלא נגעתי בה; מי מפייס את בעלה שלא נגעתי בה? אמר לו הקב'ה: אי איכפת לך מפיוס" (תנחומא [מהדורת בובר], פרשת וירא).
"אי איכפת לי על הרשעים שהן מתים, אלא על הצדיקים שלא יהו מתרעמין עלי" (תנחומא [מהדורת בובר] פרשת בראשית).