איור שזיף על מיטת שיזוף עם קערת פירות וכיתוב "השתזפת כמו שזיף"

שזיף, שיזף ושיזוף

שְׁזִיף (בעבר נהג גם הניקוד שָׁזִיף) הוא עץ ממשפחת הוורדיים הנושא פרי סגלגל ועסיסי. מניין לנו שם זה?

שיזף

כבר בספרות חז"ל יש שם פרי שאחת ממסורות הקריאה שלו היא "שזיפים", ואולם כיום מקובל לזהות אותו עם צמח אחר ששמו המדעי Ziziphus ובעברית שֵׁיזָף (על פי מסורת קריאה אחרת בספרות חז"ל) – ממשפחת האשחריים. מקובל לקשור בין השם Ziziphus ובין השם 'שיזף', ונראה כי מקור שני השמות בלשון אחרת, ממקום מוצאו של העץ במזרח הרחוק. פירות השיזף מכונים גם בשם 'דומים' (על בסיס אחד משמותיו הערביים של העץ – דום), המוכר בשם ספרה של גילה אלמגור "עץ הדומים תפוס" (תשנ"ב). פירות השיזף קטנים מפירות השזיף, צבעם חום־אדמדם, והם אומנם ראויים למאכל, אך בימינו הדבר אינו נפוץ במיוחד.

שזיף

כיצד אפוא קיבל השזיף את שמו? היו שקשרו את השם לשורש שז"ף על פי צבעו השחום של הפרי, משל היה שזוף־שמש,[1] ואולם נראה שהמקור לשם זה הוא אותו השם שנזכר לעיל. רש"י בפירושו לתלמוד הבבלי מפרש את "שזפין[2] של תרומה" (יומא פא ע"א): "פרונ"ש בלעז" (Prunus הוא שמו המדעי של השזיף בן ימינו), אף שהגמרא התכוונה כנראה לפירות השיזף. סביר להניח שמכאן נשתרש בטעות שמו של השזיף בלשוננו.[3] עדות לשימוש זה אפשר למצוא כבר בסוף המאה ה־18 בספר 'רפואות העם' של מנחם מנדל לפין, מראשוני תנועת ההשכלה: "והנה יכולני להתיר להם ליתן לחולים מיני פירות חיים בקיץ; או תפוחים מבושלים, או שזיפים וגדגדניות (פלוימן וקירשן) יבישים ומבושלים בחורף" (1789). בגרמנית פלוימן (Pflaumen) היא צורת הרבים של Plum (שזיף).

שָׁזַף, שיזוף, השתזף

הפועל שָׁזַף מופיע במקרא שלוש פעמים. בשיר השירים מדובר בפעולה של השמש: "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ" (א, ו). ובאיוב מדובר בפעולה של העין: "עַיִן שְׁזָפַתּוּ וְלֹא תוֹסִיף" (כ, ט), "וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה" (כח, ז).

משמעותו היסודית של הפועל שָׁזַף היא 'צריבת שמש', 'השחמה', כמו בפסוק בשיר השירים, ואילו באיוב השימוש מושאל: כמו השמש, גם העיניים "צורבות" את המראה שהן רואות. לפי זה ייתכן כי השורש שז"ף קרוב אל השורש שד"ף, שעניינו 'יובש מחמת חום'. כך למשל שִׁדָּפוֹן הוא מכת יובש בצמחים, ובחלום פרעה נזכרות שיבולים "דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים" (בראשית מא, ו), היינו שיבולים שספגו מכת רוח שרבית.[4]

בעברית החדשה התחדשו מן השורש שז"ף השתזף, שיזוף ועוד. במילון למונחי מטבח (תרצ"ח) קבע ועד הלשון את המונח שֶׁזֶף סֻכָּר במקום קָרָמֵל, היינו סוכר שמושחם על האש ומשמש צבע וטעם למאכל.

______________________

[1] כך מוצע במילון בן־יהודה בהערת העורך.

[2] בנוסחים אחרים: 'שיזיפין','שזיפין' וגם 'שוזבין'.

[3] השזיף (Prunus) נזכר בלשון חז"ל במגוון שמות אחרים: דורמסקין, אחוניא, פגעין ועוד.

[4] יש שגרסו כי המשמע הבסיסי של השורש שז"ף הוא 'לתפוס', 'להשיג', ומכאן בהשאלה כאשר מישהו נחשף ממושכות לשמש הרי זה כאילו השמש מתעכבת עליו במבטה, כאילו "משיגה" אותו, ומטבע הדברים התוצאה היא שעורו מקבל גוון כהה. הצעה אחרת היא שהאות שי"ן אינה חלק מן השורש, אלא שייכת לבניין שַׁפְעֵל האכדי, כמו במילים שעבד (עב"ד) או שחרר (חר"ר), ואם כן שורשו הוא וז"ף (שמובנו 'תפס') או זו"ף/זפ"ף (שמובנו 'השחיר'). ואולם הצעות אלו דחוקות למדי.