הכתיב העברי בין עילגות לשמרנות

מאת: רונית גדיש

פורסם במדור מכתבים למערכת בעיתון הארץ ב־26 ביוני 2019

בדברים שלהלן אני מבקשת להבהיר כמה נקודות הנוגעות לדברי הביקורת של עטרה אופק בעניין הכתיב העברי והחלטות האקדמיה ללשון העברית כפי שפורסמו ב־20 ביוני 2019 במהדורת סוף השבוע של עיתון הארץ.

הצורך בהסדרת הכתיב

כל מי שמעיין בטקסטים עבריים מן המקרא ועד ימינו יבחין על נקלה בחוסר האחידות בכתיב.

די לנו בדוגמה של כתיב המילה תולדות בתנ"ך. המילה מופיעה בספר בראשית בלא פחות מארבעה כתיבים: תולדות (ב, ד), תולדת (ה, א), תלדות (לו, א), תלדת (כה, יב).

אבל כדי שלא להיתלות רק במקרא נעיין לרגע במשנה אחת (אבות ב, א) לפי כתב יד קאופמן:

רבי אומר אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה תפארת לו מן האדם, והווי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן שלמצות, והווי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, השתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים.

מה יש לנו כאן? הווי בשתי וי"וים אבל מצוה וגם מצות (=מִצְווֹת) בווי"ו אחת; יבור (=יָבֹר, כלומר יברור) ואוזן בווי"ו, אבל שלשה (=שלושה) בלי וי"ו.

גם בימי הביניים אפשר למצוא כתיבים כגון חפיצים (חֲפֵצִים) ביו"ד, מדות בלי יו"ד אבל ציבור ביו"ד באותו הטקסט עצמו. וכך גם בכל טקסט וטקסט שנבחר.

ועד הלשון העברית סבר שבלשון מודרנית, המשרתת חברה מאורגנת ומדינה, יש צורך בהסדרת הכתיב ובהאחדתו, ולכן פעל לקבוע כללים לכתיב. הכללים שגיבש ופרסם בתשרי תש"ח הם הכללים שעל פיהם עורכי הלשון עורכים את הטקסטים. לפי הכללים האלה אנחנו כותבים בוקר, מאוד, לכתוב, דיבור, תיאור, ידיים, בלעדייך, מצווה, עירייה, חבריי ועוד ועוד.

ביוני 2017 שינתה האקדמיה ללשון שני כללים שהטרידו את הכותבים ויצרו מילים הומוגרפיות רבות. לפי שינויים אלו יש לכתוב – אמיתי, איתם, איטי, לעיתים, מגינים וכדומה ביו"ד, עוצמה, יוזמה, אומנות, תוכנית, צוהריים וכדומה בווי"ו. היקף השינוי מצומצם למדי והוא נוגע לקצת יותר ממאה מילים. אנשים שמלאכתם עריכה יכולים בוודאי להבין את סיבת השינויים האלה.

גם היום יש מי שסבורים שאין צורך בהסדרת הכתיב ובהאחדתו, וכל כותב כראות עיניו יכתוב. למשל אם נראה לכותבת שהמילה "מגנות" (מְגִנּוֹת) היא דו־משמעית היא תוסיף לה יו"ד "מגינות", אבל היא עלולה שלא לשים לב שגם המילה "מקלות" (מְקִלּוֹת) דו־משמעית (לפי הכלל החדש יש לכתוב מגינות, מקילות ביו"ד). אם יש אישה בשם כִּנֶּרֶת שהיא גם כַּנֶּרֶת נכתוב את שמה ביו"ד, אבל אם כינרת אינה כנרת נכתוב את שמה בלי יו"ד. כל אחד יכתוב לפי מה שנראה לו, לפי מידת המודעות שלו ברגע הכתיבה לאפשרויות הקריאה, ובעיקר לפי מה "שבא לו טוב בעין".

כמובן כתיבה מן הסוג הזה מותירה את הקורא חסר אונים: הרי אם ייתקל במילה "מגנות" ללא יו"ד – הוא לא יוכל לדעת אם פירוש הדבר שהכותבת לא שמה לב שהמילה דו־משמעית או אולי התכוונה ל"מְגַנּוֹת". כאשר הכתיב מוסדר וכולם מקבלים עליהם את הכללים, הציפיות של הקוראים מן הכתיב הנתון ברורות, והם יודעים באילו מקרים עליהם לצפות להומוגרף (כתיב אחד המתאים לכמה מילים), ובאילו הכתיב חד־משמעי.

בין עילגות לשמרנות

מתברר שיש הקושרים בין הסדרת השימוש באימות הקריאה ובין עילגות. נראה שהעילגות מתערבבת בתפיסתם עם כל מה שחורג מן ההרגלים שרכשו. אם אני רגילה לכתיב מסוים, כל מי שיכתוב אחרת יהיה עילג בעיניי. אין כאן אלא שמרנות גרידא, גם אם מלבישים אותה בכסות אידאולוגית (פיתוח הגניוס היהודי למשל). כמו שהוסבר לעיל להסדרת הכתיב יש חשיבות רבה בכתיב שאינו מנוקד. אין אפוא שום דבר עילג ממהותו בכתיבת המילה "אונייה" כך ולא "אניה", "אנייה" או "אוניה". הכתיב אונייה הוא הכתיב שנקבע בכללים, ומכאן ואילך הוא הכתיב התקני, ומי שעדיין אינו כותב כך – יתרגל לזה מן הסתם עם הזמן.

לא מיותר להזכיר שבתחילת הדיונים על שאלת הכתיב במחצית הראשונה של המאה העשרים הייתה נטייה להעמיד את הכתיב התקני על הכתיב הדקדוקי, כלומר זה המוכן לניקוד. כך למשל נהגו לכתוב מדבר (מְדֻבָּר), סגלה (סְגֻלָּה). דורות של תלמידים התחנכו על הכתיב הזה והתרגלו לכתוב "לכתב", "אשבר", "מאד", "כח", "סבה", "מטה", "דבר", "חיב", "ציר", "כון" (בתרגום לכתיב בימינו: לכתוב, אשבור, מאוד, כוח, סיבה, מיטה, דיבר, חייב, צייר, כיוון). וראה זה פלא – גם שמרני השמרנים מוסיפים את ו' "העילגוּת" ואת י' "העילגוּת" למילים האלה ללא כל נקיפות מצפון.

את הטענות נגד מוסיפי יו"דים וּווי"וים ללא הבחנה יש להפנות לשיטת הוראת העברית: בכיתה א' נפגשים הילדים בכתיב המנוקד והחסר, ולמן כיתה ב' מופיעות המילים בתוספת וי"וים ויו"דים ללא שום הסבר. קיומן של שתי שיטות הכתיב הוא שגורם לתפיסת הכתיב כעניין שרירותי ומקרי. כאן נכנסים לתמונה עורכי הלשון שתפקידם להאחיד את הכתיב. אך לפי מה יאחידו? כוח ההאחדה בא להם לא ממסורת הכתיב העברי חסרת האחידות והסדר, אלא מן הכללים שקבעה האקדמיה.

לסיום אביא את דבריו המשעשעים של חבר ועד הלשון פרופ' דוד צבי בנעט שהשמיע בדיונים על הכתיב בשנות הארבעים של המאה הקודמת: "אודה ולא אבוש כי ליבי יכני בפעם הראשונה והשניה בכתבי את המלה ביו"ד אחרי הלמד, אבל אין זה אלא עניין של הרגל, ולאחר זמן מה יפעל ליבי כשורה בהישנות המקרה".