שמות סימני הניקוד

לפי הדעה המקובלת רוב שמות סימני הניקוד רומזים לדרך שבה נֶהֱגות התנועות שהסימנים הללו מציינים.

ככל הנראה רק בשלב מאוחר הותאם ניקוד הברתם הראשונה של מקצת השמות לתנועה שהשם מייצג:

• פַּתָּח (םַ) – השם מציין את פתיחת הפה בעת הגיית התנועה a.
• קָמָץ (םָ) – השם מציין את קימוץ הפה (פתיחה חלקית של הפה בהשוואה לפתח), שהרי הקמץ בניקוד הטברני ציין תנועה שבין a ל־o. כיום הקמץ מציין תנועת a.
• חוֹלָם (םֹ/־וֹ) – ייתכן שהשם מציין את מלאוּת הפה בעת הגיית תנועת o, אך גיזרון המילה אינו ברור.
• ‍צֵירֵי (םֵ) – השם קשור למילה ארמית המציינת סדק, חריץ – לפי מצב הפה בהגיית תנועת e.
• סֶגּוֹל (םֶ) – השם על פי הסימן הגרפי של שלוש הנקודות הדומה בצורתו לאשכול ענבים – סגולא בארמית.
• חִירִיק (םִ) – השם אולי מלשון חריקת שיניים בהגיית תנועת i.
• שׁוּרוּק (וּ) – השם מלשון שריקה, שכן בהגיית התנועה u הפה מתעגל כמו בהשמעת שריקה.
• קִבּוּץ (רווח קֻבּוּץ) (םֻ) – השם מציין את קיבוץ השפתיים וכיווצן בהגיית התנועה u.

ומה פשר השם שווא? הרבה הצעות הסבר הוצעו במהלך הדורות לשם זה. אסף אותן אהרן דותן (לשוננו יט, תשי"ד). אחד ההסברים המקובלים שמדובר בשם קרוב לשם שְׁוַיָּא (השווים) – שמו של סימן טעם או פיסוק בארמית סורית שצורתו כצורת השווא: שתי נקודות (שוות) הבאות זו מעל זו. הסבר אחר הציע חנוך ילון (לשוננו כז–כח, תשכ"ד): הוא מצא שיש שימוש בשורש שו"י בפעלים המציינים תנועה מהירה, טרופה. על פי זה הציע מרדכי מישור שהשווא קיבל את שמו מפני שהוא מציין תנועה חטופה, כלומר הגה חטוף (לשוננו סו, תשס"ד).

על שמות סימני הניקוד במקורות קדומים

עדות מוקדמת לשמות סימני הניקוד – בכתב יד לנינגרד משנת 1009, דף 488 ע"א:

במקום אחר באותו כתב יד באה פסקה שבה נזכרים שמות אחרים לסימני הניקוד – המשקפים ככל הנראה שלב שבו שמות התנועות טרם התגבשו. בפסקה זו יש הסבר לדרך ההגייה של הקמץ: "קמצה בפה היא קבוצה". תינתן הדעת שהשם 'פתחה' מנוקד בקמץ ולא בפתח כמקובל היום.

 

תודתנו לפרופ' יוסף עופר על התצלומים ועל המידע.