איור קיסמים בקופסה על רקע כחול עם כיתוב "קֵיסָמִים ולא קיסְמים"

קֵיסָם וקֵיסָמִים

צורת המילה התקנית בימינו היא קֵיסָם וברבים קֵיסָמִים, קֵיסְמֵי־, כגון קֵיסְמי שיניים. ואולם בפי רבים אפשר לשמוע את צורת הרבים קִיסְמִים. מניין הגיע אלינו צורת הרבים הזאת?

המילה קיסם מקורה במשנה, ויש לה כמה מסורות הגייה. בכתבי היד המנוקדים ובמסורת הקריאה של יהודי תימן: קֵיסָם, קְסָמִים (השוו עֵנָב – עֲנָבִים). ויש שקראו קִיסָם, קִיסְמִין וצורות אחרות. מילוני העברית של חז"ל נקטו גם הם ניקודים שונים.[1]

בעקבות המסורות האלה והניקודים במילונים השתרשו בעברית המדוברת צורת היחיד קֵיסָם ולעומתה צורת הרבים קיסְמים.

בוועד הלשון ובאקדמיה ללשון התחבטו בשאלת ניקודה של המילה, וכך אפשר למצוא לא פחות משלוש צורות ניקוד למילה:

  • קִסֵּם (מילון משנת תרצ"ח – 1938)
  • קֵסָם (מילון משנת תשל"ח – 1977)
  • קֵיסָם (מילון משנת תשנ"א – 1991)

וברבים:

  • קֵיסָמִין (מונחי המטבח, הכלים והתבשילים, תרצ"ג – 1933)
  • קִסְּמִים (מילון מטבח, תרצ"ח – 1938; מילון אפייה, תש"ך – 1960)

מה שהנחה את מנקדי המילונים הללו הוא הרצון להשוות את מערכת הנטייה ולהתאים את צורת הרבים לצורת היחיד או להפך. הצורה קִסֵּם נגזרה מצורת הרבים 'קִיסְמין' כפי שהייתה רגילה על לשונם של בני עדות ישראל, כגון במשנת שבת: "הבנות יוצאות בחוטים אפילו בקסמים שבאזניהם" (ו, ו), והיא מותאמת למשקל עברי של מילים כמו סִפֵּק, שִׁלֵּם. בנטיית הרבים בא שווא, כגון טִפֵּשׁ–טִפְּשִׁים, אִלֵּם–אִלְּמִים.

בסופו של דבר הוחלט ללכת על פי צורת היחיד קֵיסָם (בצירי ובקמץ) כפי שהיא מנוקדת בכתבי היד של המשנה (למשל בביצה ד, ו, חולין ט, ד), וממנה לגזור את צורת הרבים קֵיסָמִים.

על מקור המילה קיסם

יש הסבורים שמקור המילה קיסם בשורש קס"ם, שאחת המשמעויות שלו היא חיתוך וגזירה. כך היא משמעות השורש באכדית ובערבית, ובאופן נדיר גם בעברית: "השלחן והטבלה והדולפקי שנתקסמו [=שנחתכו]" (תוספתא כלים בבא בתרא א, ט, במקצת הנוסחים). כנראה התרחב השורש הזה לשורש קרס"ם: "שדה שקצרוה גוים, קצרוה ליסטים, קירסמוה נמלים" (משנה פאה ב, ז), ויש הקושרים אותו לשורשים המקראיים כס"ם, כרס"ם.

מכל מקום הקיסם הוא גזיר קטן של עץ, כפיס שקיסמו או קרסמו אותו מאילן או מכלי עץ כלשהו. משקלו של השם פֵּעָל עשוי להביע את הבינוני הפעוּל (כמו שֵׁכָר שהוא משקה שָׁכוּר, ששיכּרו אותו), וכך קֵיסם הוא שבב עץ קסוּם, גזוּר.[2]

ומה עושים בקיסם? בקיסם חוצצים את השיניים, ככתוב במשנת ביצה: "נוֹטֵל אָדָם קֵיסָם לַחֲצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו" (בכתבי היד "לחצות" מן השורש חצ"י). משמעותו היסודית של הפועל חָצַץ היא להבדיל, להפסיק על ידי מחיצה, וזה תפקיד הקיסם החוצץ בין שן לשן.

__________________________

[1] חנוך ילון, מבוא לניקוד המשנה, ירושלים תשכ"ד, עמ' 77, מביא בפירוט את הממצאים מן המסורות ומן המילונים.
[2] דוד ילין, "הוראות נשכחות לשרשים עבריים", לשוננו א (תרפ"ח), עמ' 5–26, וראו שם עמ' 20 סעיף ד והערה 3.