בגדכפ"ת במילים לועזיות ובשמות זרים

אנו נשאלים שוב ושוב אם יש לומר "בְּבַנק" או "בְּבַּנק", "לְפָּריז" או "לְפָרִיז", כלומר אם דין הריפוי של בכ"פ אחרי אותיות וכל"ב חל גם על מילים לועזיות ועל שמות זרים. לאחרונה החליטה האקדמיה כי דרך המלך היא לשמר את ההגייה של העיצורים בּ פּ במילים ובשמות אלו, אך הרוצה לרפותם הרשות בידו.

על הרקע להחלטה זו נרחיב כאן.

במקרא ובלשון חכמים

דקדוק העברית התקנית המתחדשת מבוסס על עברית המקורות, וראש וראשון בהם – המקרא כפי מסירתו בידי בעלי המסורה שישבו בטבריה במאות האחרונות של האלף הראשון לסה"נ. כידוע לפי מסורת זו לשש אותיות בגדכפ"ת שתי דרכי הגייה: חוככת (רפויה) וסותמת (דגושה). בבוא האותיות האלה בראש המילה הן בדרך כלל דגושות, אך בהצטרף אליהן האותיות וכל"ב הן רפות (אם המילה אינה מיודעת), למשל: בַּיִת – וּבַיִת, בְּבַיִת; כַּדּוּר – לְכַדּוּר, כְּכַדּוּר; פִּיל – וּפִיל. מאחר שמדובר בכלל מכּללי תורת ההגה (כלל פונטי), הוא חל ביסודו על המילים כולן – מילים עבריות ושמות עבריים, מילים שאולות משפות זרות ושמות זרים.

דוגמה לשם עברי: בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם – אבל "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם" (שופטים ה, א).

דוגמאות למילים שאולות משפות זרות במקרא: פַּרְדֵס (מקור המילה בפרסית) אבל וּפַרְדֵּסִים (קהלת ב, ה); פֶּחָה 'מושל' (מקור המילה באכדית) ברבים פַּחוֹת אבל וּפַחוֹת (למשל מלכים א י, טו); בּוּץ 'אריג משובח' (המקור באכדית) אבל וּבוּץ (למשל יחזקאל כז, טז).

דוגמאות לשמות זרים במקרא: בָּבֶל אבל וּבָבֶל, בְּבָבֶל, לְבָבֶל; פּוֹטִיפַר אבל לְפוֹטִיפַר (בראשית לז, לו); כּוֹרֶשׁ אבל לְכוֹרֶשׁ (למשל ישעיהו מד, כח).

כך נהגה גם לשון חכמים: המילה בִּימָה נשאלה מיוונית והבי"ת בה כרגיל דגושה, אולם בבוא ו' החיבור לפניה – וּבִימָה (כתב יד קאופמן למשנה, מסכת עבודה זרה א, ז);  וכן המילה פִּנְקָס בפ"א דגושה – אבל בְּפִנְקָסִי (משנה שבועות ז, ה). זאת ועוד, מילים שבשפות זרות פתחו בהגה f ונשאלו לעברית, הותאמו אליה ופתחו על פי הכלל בהגה p. הרי שתי דוגמאות: המילה המקראית המאוחרת פַּרְתְּמִים 'אצילים' (למשל במגילת אסתר א, ג) מקורה לפי המילונים במילה הפרסית fratama; המילה פָּמַלְיָה באה בספרות חז"ל בכתיבים שונים, ובהם פמליא, פמיליא, פימליא, ומקורה במילה הלטינית familia.

בעברית בת ימינו

רבים תוהים אם הכלל הזה תקף גם בעברית ימינו – בשמות פרטיים עבריים ולועזיים ובמילים לועזיות. בשמות עבריים לא היה כל ספק שכמותם ככל מילה עברית אחרת; אם יש לומר רְעָמִים וּבְרָקִים, מפני מה לא נאמר אֵהוּד וּבָרָק? אך תחולת הכלל במילים השאולות בימינו ואף יותר מזה בשמות הזרים לא הייתה ברורה כלל וכלל, ורבים בציבור אף סברו כי גם אם אין החלטה, חל איסור על ריפוי מילים ושמות לועזיים.

ראשית נבהיר כי אין ולא הייתה שאלה לגבי תחולת הכלל על מילים שנשאלו זה מכבר ללשון המקרא וללשון חכמים, וכאלה יש רבות מאוד. רבות מהן, כמו פַּרְדֵּס, פָּנָס, בִּימָה, בַּלְדָּר או פְּלוּמָה נטמעו בלשוננו עד כי קשה לזהות שמוצאן זר הוא. וגם אלה שעודן נראות זרות, מִתרפּות לאחר וכל"ב: בַּרְדְּלָס (במשנה בפ"א – פרדלס – כביוונית ובלטינית) אבל וּבַרְדְּלָס; פֻּמְבִּי (בתלמוד הירושלמי בדרך כלל פומפי – כביוונית ובלטינית) אבל בְּפֻמְבִּי; פַּרְהֶסְיָה אבל בְּפַרְהֶסְיָה.

אם כך במילים ותיקות, מפני מה לא ייעשה כן גם במילים שזה מקרוב באו לעברית – במיוחד שכפי שראינו יש מילים שאולות הנטמעות בעברית עד שאינן נתפסות עוד כמילים לועזיות: מי יֵדע שהמילה בּוּל (דואר), הנראית כמילה המקראית בּוּל (בול עץ או שם חודש כנעני) נשאלה מערבית (אליה עברה מן הטורקית שקיבלה אותה מן הפרסית)? גם המילה הסלאווית פּוּךְ (כגון שמיכת פוך) זהה עם פּוּךְ המקראית (אבקת צֶבע כחול לצביעת עפעפּי העיניים והריסים; וגם אבן יקרה); וגם מילים אחרות דוגמת גְּרָנִיט (granite, בעברית שַׁחַם), בָּרוֹן (תואר אצולה, בעברית רוֹזֵן), פִּיּוֹן (pion בצרפתית; חייל פשוט, מכּלי השחמט), בָּס (שם דג, בעברית חַמָּנוּן) נחשבות אצל רבים לעברית, אולי בשל הטעמתן במלרע.[1]

ואולם שלא כפי שהיה בעבר – בכל מה שנוגע להגיית בי"ת ופ"א במילים לועזיות – אנו הולכים כיום אחרי ההגייה בלשונות המקור, בלי להתחשב בכללי העברית. וכך גם קבעה האקדמיה בנוגע לניקודן: דגש יסומן בהן כאשר הוא נשמע.[2] אשר לכ"ף – זו באה במילים לועזיות שמקורן בהגה היווני χ, ומכיוון שהגה זה נקלט בלשונות שונות לעיתים ככ"ף דגושה ולעיתים ככ"ף רפה, נוהגת האקדמיה במילוניה בדרך כלל לנקד את הכ"ף על פי כללי בגדכפ"ת: דגושה בראש המילה ולאחר שווא נח, ורפה לאחר תנועה.[3]

בראש המילה מכוּונים הדברים למעשה לאות פ"א (פּנטומימה, פּינגווין לעומת פיזיקה, פנטזיה, פילֶה) משום שמילים לועזיות הפותחות בהגה v נכתבות בעברית בווי"ו (למשל וירוס), ובי"ת בראש מילה לועזית היא תמיד דגושה (בּנק, בּרונזה, בּיולוגיה).

בּ, פּ  אחרי אותיות וכל"ב

והינה נתעוררה שאלת רפיונן של פ"ב דגושות בראש מילים לועזיות לאחר וכל"ב. מצד אחד טיעון רב משקל הוא שאם אין ב"פ כפופות לכללי העברית (פוֹלְקְלוֹר ולא פּוֹלְקְלוֹר, אַמְפִיבִּי ולא אַמְפִּיבִי, סְנוֹבּ ולא סְנוֹב) – על שום מה תצייתנה להם בבואן אחרי וכל"ב? זאת ועוד, מאחר שבלשונות אירופה p וּ-f הן שתי פונֵמות (כלומר שני הגיים שונים ולא שני ביצועים שונים לאותו ההגה), יכולים אף בעברית להימצא זוגות מילים דוגמת פּוליו 'שיתוק ילדים' (polio) ופוליו 'דף' (folio), שכל ההבדל ביניהן הוא מבטא הפ"א. הגיית פ"א רפה במילה פּוליו אחרי וכל"ב (למשל לְפוֹלְיוֹ במקום לְפּוֹלְיוֹ) תטשטש את ההבחנה בין שתי המילים.[4]

מצד שני מקורן של מילים לועזיות יכול להיטשטש והן יכולות להידמות למילים עבריות. למשל בָּלוֹן נראית כאָרוֹן או אָדוֹן), והמילה הלועזית בָּר 'בית מרזח', 'מִסבאה' נשמעת כמילה העברית בַּר (במגוון משמעויותיה). ומה ייעשה במילים כגון בַּנְק, שבלועזיותהּ אומנם אין איש מפקפק, אבל כבר נגזרו ממנה מילים עבריות דוגמת בנקאי ובנקאות? היש לומר וּבַּנְק אבל וּבַנְקָאוּת? על כך יש להוסיף גם את ההחלטה שנזכרה על הכ"ף במילים לועזיות וגם את העובדה – שנזכרה אף היא – שעל מילים לועזיות ותיקות הכללים האלה חלים גם חלים, ואין ספק כי יש לא רק לומר וּפָנָס (מילה שנשאלה ללשון חכמים מיוונית אך נדמית לנו עברית מבטן ומלידה) אלא גם בְּפָמַלְיָה, לְפִנְקָס.

בדיון בוועדת הדקדוק לא העלה איש מחברי הוועדה על דעתו לחייב את הֶחלת הכלל על מילים לועזיות שנשאלו לעברית החדשה, דוגמת בּבּון, בּגט, בּונקר, בּיגמיה, פּיג'מה, פּגודה, פּוליגרף, פּלסטי, פּרדוקס. ואולם לאחר דיון הסכימו החברים שגם אין לאסור זאת, וכך נוסחה ההחלטה (נתאשרה בישיבת המליאה שנח, אלול תשע"ח):

אותיות בּ, פּ בראש מילים זרות שומרות בדרך כלל על הגייתן זו גם אחרי אותיות וכל"ב. ואולם הרוצה לרפות אותן, הרשות בידו, למשל: וּבָלון, בְּפִיג'מה.

החלטה זו והרשות שבצידהּ סללו את הדרך למתן רשות נועז אף יותר: הרשות (ויש להדגיש כי אין זו דרך המלך) לרפות גם את בכ"פ בשמות פרטיים של אנשים, של מקומות וכדומה[5] – כדרכם במקרא. וכך נוסחה ההחלטה (נתאשרה בישיבת המליאה שסא, שבט תשע"ט):

אותיות בּ, פּ (וכן כּ) בראש שמות זרים שומרות בדרך כלל על הגייתן זו גם אחרי אותיות וכל"ב. ואולם הרוצה לרפות אותן, הרשות בידו, למשל: וּפָרִיז, בִּבְרִיטַנְיָה.

 

כתב ברק דן.

_____________________________

[1] נעיר כי גם מן הצד השני יש שמילים עבריות או ארמיות נִדמות כלועזיות, כמו המילים התלמודית פִּין 'זיז' (הזדהתה בימינו עם pin באנגלית) או פִּיר 'גומה', 'חפירה בקרקע'.

[2] ישיבה קנו–קנז, תשמ"ב; החלטה זו נתקבלה בנוגע לשלוש האותיות בכ"פ. נעיר כי כאשר בא ההגה בּ או פּ אחרי תנועת a או e, הדגש נוהג כדגש חזק, ומנקדים את התנועה שלפניו לפי כללי העברית, כגון טְרַפֵּז, אַפּ, אֶפּוֹס.

[3] באותיות גד"ת נוהגים דיגוש וריפוי על פי כללי העברית, שכן מבטאן בעברית ימינו אחיד ואינו משתנה לפי הדגש שיש או שאין בהן. פועל יוצא מן ההחלטה הוא שבראש המילה ואחרי שווא (נח) יסומן בהן דגש קל. ראו כלל 5.2, סעיף ח. ההחלטה התקבלה בשנת תשמ"ו (ישיבה קעז–קעח) וביטלה החלטה ישנה יותר משנת תשמ"ב (ישיבה קנו–קנז) שלא לסמן דגש קל באותיות גד"ת במילים לועזיות.

[4] כאמור באותיות גד"ת נוהג מנהג העברית, ולכן לא יסומן בהן דגש קל לאחר אותיות וכל"ב: גְּרָנִיט – וּגְרָנִיט, דּוּנָם – כְּדוּנָם, תֶּרְמוֹס – בְּתֶרְמוֹס.

[5] אומנם הסיכוי ששמות פרטיים ומילים כלליות יתבלבלו אלה באלה נמוך, אבל משמות פרטיים נגזרים מאֵליהם שמות ייחוס עבריים או עבריים למֶחצה, כגון בולגרי (מבולגריה) או פריזאי (מפריז).
אף שהיו דברים מעולם: המילה פַּרְעֹה נשאלה לעברית מן המצרית ולא הייתה שמו הפרטי של מלך מצרים אלא תוארו: במצרית פר-עֹה פירושו המילולי 'בית גדול', כלומר 'ארמון', וכך נקרא המלך. מצד שני המילה קיסר לא הייתה במקורה תוארם של שליטי רומא וביזנטיון. Caesar היה שם משפחתו של יוליוס, והשליט שבא אחריו – אוגוסטוס – אימץ לו את שם המשפחה של יוליוס, השליט הנערץ ואביו המאמץ, והפכוֹ לתואר.