איור שך אריה ארנב וג'ירפה שותים מיץ בקשית (כריכת הספר מיץ פטל

מרק בצל ומיץ תפוזים – על שימוש היחיד והרבים בפירות וירקות

תבשיל עדשים ושעועית, סלט קישואים וגזר, מרק עגבניות ובצל, מיץ תפוזים ופטל – האם יש חוקיות בשימוש היחיד והרבים בשמות פירות וירקות?

רבים שואלים אותנו למה אוכלים מרק תפוחי אדמה (תפוחי אדמה ברבים) מצד אחד אבל מרק בצל (ביחיד)? למה קונים בשוק גזר (ביחיד) אבל קישואים (ברבים)? ולמה אומרים מיץ תפוזים (ברבים) אבל מיץ פטל (ביחיד). בדברים שלהלן נסביר מה עומד ביסוד האפשרות להשתמש ביחיד וברבים לציון שמות של פירות וירקות ושאר מיני יבול חקלאי, ובמידת האפשר מה הרקע לשימושים שהתקבעו בעברית שבפינו.

שמות עצם ספירים ולא ספירים

שמות העצם בעברית ובלשונות אחרות נחלקים לספירים ולא ספירים. דוגמאות טיפוסיות לשמות עצם ספירים במרבית השפות הן ילדה, נמר, כובע, מיטה, ואילו דוגמאות לשמות עצם לא ספירים נמצא למשל בשמות החומרים – בוץ, מים, קמח, שמן. ואולם דברים רבים במציאות אינם משתייכים לאחת הקבוצות האלה השתייכות מובהקת, ושם העצם המציין אותם עשוי להיות גם ספיר וגם לא ספיר.

בעברית ובהרבה לשונות אחרות צורת היסוד של שם העצם עשויה לשמש גם שם עצם קיבוצי וגם שם של פריט יחיד. כך למשל המילה פְּרִי היא שם קיבוצי ביסודו, כגון "וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ" (במדבר יג, כו) ובימינו "עתידו של הפרי היה בסכנה". אך כבר במקרא וביתר שאת בימינו המילה פרי משמשת לפריט יחיד, כגון "אכילת פרי אחד ליום מפחיתה את הסיכון למחלות לב".[1]

מיני יבול – מכלול אחד או כל פריט לחוד?

שמות מיני היבול מפתיעים במיוחד – הן בעברית הן בשפות אחרות – בחוסר העקיבות בשימושם כשמות קיבוציים לא ספירים וכשמות פריטים ספירים.[2] קל להסביר את השימוש הקיבוצי של שמות עלים ועשבי תיבול, כגון תרד, שמיר ומרווה, שהרי אין משתמשים בצמחים אלו לפי יחידות מוגדרות. קשה יותר להבין מדוע אנחנו קוטפים, קונים, מכינים ואוכלים תפוחים, אגסים ותפוזים, עגבניות, מלפפונים, תפוחי אדמה, חצילים וקישואים, אבל בצל, גזר, סלק, כרוב ותירס, ולמה המילה שעועית משמשת כמעט רק ביחיד, אפונה לרוב ביחיד, ואילו עדשים תמיד בריבוי.

שמות מיני הדגנים, הקטניות, הירקות, הפירות והגרגירים אינם מובהקים מבחינת הסְפִירוּת, ואפשר לתפוס אותם הן בתור שם קיבוצי (מעין חומר) הן בתור פריטים נפרדים. על רקע זה ההכרעה בין שם קיבוצי בצורת יחיד תמידי ובין שם ספיר שיש לו צורת יחיד ורבים תלויה בנסיבות היסטוריות, כגון שימור צורות קדומות, בהשפעת לשונות זרות ואפילו במאפייני הגייה. גם אם קשה להבין מה בדיוק הכריע את הכף במקרה מסוים, הגיוון כשלעצמו נובע מן האפשרות האמורה לראות בשמות עצם אלו הן מכלול לא ספיר, מעין חומר אחיד, הן אוסף פריטים נפרדים.

מיני גרעינים

במקרא שמות מיני הדגן נזכרים ביחיד בתור שמות בוטניים כלליים, כגון "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה" (דברים ח, ח), אבל בהקשר של תבואה בעיקר בריבוי, כגון "קְצִיר חִטִּים" (שופטים טו, א) ו"קְצִיר שְׂעֹרִים" (רות א, כב). במשנה אנו מוצאים מיני דגן אחדים ביחיד קיבוצי ומיני דגן אחרים בריבוי באותו הקשר עצמו: "הַחִטִּים וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן" (משנה חלה א, א). אפשר שהשם שיבולת שועל נותר ביחיד בגלל היותו צירוף סמיכות. גם המילה שיפון לא קיבלה צורת רבים (ייתכן שבמקורה היא מילה יוונית; ראו עוד כאן). מיני דגן אחרים נזכרו בשמותיהם הקיבוציים ולצידם מיני גרעינים אחרים ברבים: "האֹרז והדוחן והפרגים והשמשמים" (משנה שביעית ב, ז). כל המינים האלה – חיטה ושעורה, שיפון, שיבולת שועל, אורז ודוחן ואף השֻׁמְשֹׁם (בלשון הדיבור "סומסום") והפרג – משמשים בלשון ימינו ביחיד בלבד, כרגיל במקביליהם בלשונות אירופה, פרט לכוסמין.[3] בשם זה חלה הבחנה בין צורת הרבים כוסמין המציינת דגן כבעברית הקלסית, לצורת היחיד כוסמת המציינת צמח אחר ממשפחת הארכוביתיים. בשמות הקטניות נשתמרו לרוב הצורות המורשות: עדשים ברבים (כמו בבראשית כה, לד ובספרות חז"ל), ושעועית בדרך כלל ביחיד – אולי בגלל קושי בהגיית צורת הרבים.[4]

גרגירים

עם חזרת העברית לשימוש יום־יומי בעל פה ובכתב בראשית המאה העשרים היא הושפעה במידה רבה מן הגרמנית ומן הלשונות הסלוויות. ואולם בלשונות האלה עצמן השימוש בצורות יחיד או רבים בשמות של פירות וירקות מגוון מאוד. מיני הגרגירים, לדוגמה, משמשים בגרמנית תמיד בריבוי: התותים הם Erdbeeren, והפטל – Himbeeren (צורות רבים). לעומת זאת ברוסית דרך המלך בשמות הגרגירים היא שמות עצם קיבוציים ביחיד: клубника (תות, יחיד),[5] малина (פטל, יחיד) וכן הלאה. רוב שמות הגרגירים בעברית חדשים הם: אוכמניות וחמוציות ברבים, כמו בגרמנית, לעומת פטל – שם קיבוצי, כמו ברוסית. המילה תותים משמשת בלשון חכמים במשמעות תותי עץ, כגון 'לא יתרום מן התותים שליקט בשחרית עם תותים שליקט בין הערביים' (תוספתא תרומות ד, ה). בעברית בת ימינו תותים סתם הם תותי שדה. הצורה הרגילה בלשוננו היא תותים, כבלשון חכמים, אבל גם הצורה הקיבוצית תות מוכרת למדי (כגון בספר הילדים של תרצה אתר 'האריה שאהב תות').

פירות

שמות הפירות המתוקים משמשים בתור שמות ספירים – ביחיד וברבים: תמר–תמרים, תאנה–תאנים, עינב–ענבים, תפוח–תפוחים, אגס–אגסים, אפרסק–אפרסקים, משמש–משמשים, דובדבן–דובדבנים, תפוז–תפוזים, אשכולית–אשכוליות. הוא הדין בפירות הקשים, כגון אגוז–אגוזים, שקד–שקדים. כאן דרכה של העברית הקלסית ודרכן של לשונות אירופה המשפיעות ביותר בראשית המאה העשרים עולות בקנה אחד, וההכרעה כמעט מובנת מאליה. יוצאים מכלל זה שמות שאולים של פירות: אננס, מנגו, פפיה וכדומה. ואולם בשמות המאכלים והמשקאות הגמישות רבה יותר משום שהדוברים עשויים להתייחס לפירות בתור חומר אחיד. מכאן ריבת אפרסק בצד ריבת אפרסקים, גלידת משמש בצד גלידת משמשים, מיץ רימון בצד מיץ רימונים[6] ועוד. במילה השאולה לימון נהוגה הבחנה ברורה: שם הפרי הוא ספיר, לימון–לימונים, ואילו בשמות המאכלים והמשקאות משמשת רק הצורה הקיבוצית, כגון מיץ לימון, גלידת לימון, מלח לימון (כך גם באנגלית: lemon juice, lemon salt וכדומה).

ירקות

בשמות הירקות בולטת במיוחד השפעת לשונות אירופה, בעיקר הלשונות הסלוויות. הצורה בְּצָלִים המצויה במקרא[7] ובמקומות רבים בספרות חז"ל משמשת בלשון ימינו רק בהקשר של ספירה מובהקת (כגון 'שלושה בצלים בינוניים'), ואילו הצורה העיקרית היא קיבוצית – בָּצָל. בגרמנית, כמו בעברית הקלסית, משמש שם עצם ספיר ברבים (Zwiebeln), ואילו ברוסית שם עצם קיבוצי (лук) וכך גם בפולנית (cebula). גם גֶּזֶר וסֶלֶק הם שמות קיבוציים בעברית, בדומה לרוסית ובשונה מן הגרמנית (גזר בגרמנית Karotten ברבים, אך ברוסית морковь ביחיד; סלק בגרמנית Rüben ברבים, וברוסית свекла ביחיד). שוב, המילה גֶּזֶר יכולה לשמש גם שם עצם ספיר, אבל רק בהקשר של ספירה ('לרסק שישה גזרים גדולים'). לעומת זאת בשמם של תפוחי האדמה אנו נוהגים ריבוי – כמו בגרמנית (Kartoffeln ברבים)[8] ולא יחיד קיבוצי כמו ברוסית (картофель או картошка – אף על פי שהמילה הרוסית שאולה מן הגרמנית, היא אינה נוהגת כמילה הגרמנית מבחינת הדקדוק). ייתכן שהנימוקים להכרעה זו נובעים מן העברית עצמה: השם תפוח (תפוחים) בעברית הוא ספיר, ואף המילה בֻּלְבּוּסִים, הנזכרת בספרות חז"ל כנראה במשמעות 'מין של בצל' ובספרות ההשכלה במשמעות 'תפוחי אדמה' – משמשת תמיד ברבים.

כאשר ההכרעה בגרמנית וברוסית זהה, העברית החדשה נוהגת לרוב באותה הדרך: דלעת (Kürbis, тыква), כרוב[9] (Kohl, капуста), צנון (Rettich, редька) – כולם שמות קיבוציים ביחיד, ולעומתם עגבנייה–עגבניות (Tomaten, помидоры), מלפפון–מלפפונים (Gurken, огурцы), חציל–חצילים (Auberginen, баклажаны) – שמות פריטים ביחיד וברבים. המילה קישואים באה בצורת הרבים כבר במקרא (במדבר יא, ה) ומשמשת כך בימינו, כנראה גם בהשפעת מנהגי הגרמנית והרוסית.

הרחבה: שמות ספירים ושמות לא ספירים

חלוקת שמות העצם לספירים לעומת לא ספירים או לשמות קיבוציים לעומת שמות של פריטים קשורה קשר הדוק לנטיית שמות העצם ליחיד ולרבים, וכל ההיבטים האלה יחד יוצרים מערכות נטייה מגוונות בלשונות העולם.

בלשונות שאין בהן נטייה דקדוקית של יחיד ורבים, כגון סינית, שמות העצם רובם ככולם לא ספירים, וכשרוצים להזכיר מספר מסוים של פריטים – תתווסף מילה מיוחדת (מעין 'פריט' או 'ראש') לשם המספר.

בערבית הצורה הבסיסית של שמות עצם רבים היא הצורה הלא ספירה, הקיבוצית, ואילו שם של יחידה ספירה נגזר ממנה בסיומת ־ָה. מן הצורה המציינת יחידה אפשר ליצור צורת ריבוי, וכך מתקבלת מערכת משולשת: تُفَّاح (תֻפַאח) – כלל התפוחים, تُفَّاحَة (תֻפַאחַה) – תפוח יחיד, تُفَّاحَات (תֻפַאחַאת) – תפוחים יחידים, ריבוי של הצורה הנספרת.

בעברית ובהרבה לשונות אחרות אותה צורה, צורת היסוד של שם עצם, עשויה לשמש גם שם עצם קיבוצי וגם שם של פריט יחיד. המילה צֹאן, לדוגמה, היא לרוב שם עצם קיבוצי[10] המציין את כלל העיזים והכבשים. כשסופרים את הצאן – בדרך כלל מוסיפים שם עצם המצביע על יחידת הספירה: "וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן" (בראשית כא, כח). ואולם יש שהמילה צאן משמשת במקרא כשם עצם ספיר: "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה" (שמות כא, לז).[11]

בעברית שלאחר המקרא נשתרשה המילה צֹאן בתור שם עצם קיבוצי, כרוב היקרויותיה במקרא. יש שהסיומת ־ָה מתייחדת בעברית דווקא לשם הקיבוצי, כגון דָּגָה "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם" (בראשית א, כח), לעומת דָּג–דָּגִים; ובעברית בת ימינו עַלְוָה לעומת עָלֶה–עָלִים.

כדאי לתת את הדעת: כשמדובר בחומר מובהק – הוא יכונה בשם הקיבוצי (בצורת יחיד תמידי). בכל זאת עשויה להיווצר צורת רבים – לרוב כדי לציין מינים שונים של החומר, לדוגמה בשרים על האש, קמחים מלאים (ממיני דגן מגוונים), יינות מבושמים (אדומים, לבנים ועוד).

כתבה קרן דובנוב.

_______________________

[1] על גלגולי המילה פרי ראו עוד כאן.
[2] על הקושי לגלות את חוקי ההכרעה בין שם קיבוצי לשם פריט באנגלית ראו: A.Wierzbicka, Oats and wheat, the fallacy of arbitrariness, in: Iconicity in Syntax, Stanford 1985, pp. 311–342; S.Rothstein, Counting and the Mass/Count Distinction, in: Journal of Semantics, 27/3, 2010, pp. 343–397.
[3] לעניין כוסמת וכוסמין ראו זאב בן־חיים, במלחמתה של לשון, תשנ"ב, עמ' 361–362.
[4] יש היקרות אחת של צורת הרבים שׁוּעִין בספרות התנאים (תוספתא, שבת טז, ח).
[5] בפולנית, לשון קרובה לרוסית, משתמשים במילה ברבים – truskawki (תותים). עם זאת בפולנית יש גם שמות קיבוציים של גרגרים, לדוגמה żurawina – 'חמוציות', ביחיד.
[6] במקרא ביחיד: "מֵעֲסִיס רִמֹּנִי" (שיר השירים ח, ב).
[7] "אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא, ה).
[8] וכן ביידיש – בולבעס (קרי bulbes) ברבים.
[9] לציון היחידות רווח הצירוף 'ראש כרוב'.
[10] שאלת ההתאם של השם הקיבוצי במין ובמספר היא שאלה מעניינת כשלעצמה. בלשון ימינו התאם המילה צֹאן הוא על פי הצורה – זכר יחיד, ואילו במקרא מצוי גם התאם על פי המשמעות – ברבים או ברבות על פי ההקשר, כגון "וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים" (בראשית ל, לט).
[11] על מעברים משם קיבוצי לשם יחידה בעברית לדורותיה ראו מאמרו של חיים כהן.