שרה, רבקה, רחל ולאה

השמות הרווחים שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל ולֵאָה הם כידוע שמות 'ארבע האימהות' של עם ישראל.[1] בכל הדורות נקראו בנות על שם הדמויות הידועות והסמליות האלה, אך מה פירוש השמות עצמם?

שָׂרָה

השם הפרטי שָׂרָה זהה למילה הכללית שָׂרָה – צורת הנקבה של שַׂר 'אדם חשוב ורם מעלה'. שָׂרָה היא אפוא 'גבירה', 'אישה חשובה' – בדומה לשם המקראי מִלְכָּה (בראשית יא, כט; במדבר כו, לג), שהוא כנראה צורה אחרת של מַלְכָּה. המילה שַׂר מוכרת משפות שמיות אחרות כגון šarru באכדית, šr בפיניקית ובאוגריתית שמשמעם 'מלך' או 'נסיך'.

לפי המסופר בספר בראשית נקראה תחילה שָׂרָה בשם שָׂרַי, אך כאשר שוּנה שמו של אַבְרָם לאַבְרָהָם שונה גם שמה: "שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ" (יז, טו). במחקר מקובל לראות בשם שָׂרַי צורה אחרת של שָׂרָה בלא הבדל משמעות – כלומר שם הקשור למילה שַׂר בהוראת 'אישה חשובה'. צורת השם שָׂרַי דומה לזו של המילה שָׂדַי – הצורה הקדומה של שָׂדֶה. אם היו"ד של שָׂרַי שורשית, אפשר שהשם הזה קשור לפועל שָׂרָה 'נאבק', 'התמודד', כמו שמצאנו בהסבר השם ישראל: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט). גם לפועל זה מן השורש שׂר"י יש לדעת מקצת החוקרים זיקה היסטורית למילה שַׂר ולשורש שׂר"ר.

חז"ל הציעו כמה הסברים מדרשיים לשינוי השם, למשל ששרי זכתה שהוחלפה האות הקטנה יו"ד שבסוף שמה בָּאות הגדולה יותר ה"א בזכות מעשיה הטובים (מכילתא דרבי ישמעאל).[2]

מן השם שָׂרָה נוצר השם שָׂרִית, והוא מצטרף לשמות רבים של בנות בסיומת ־ִית שחודשו בארץ במחצית המאה העשרים (אורית, דורית, יפית, ורדית, כרמית, אביבית, זהבית ועוד).

רִבְקָה

משמעות השם רִבְקָה אינה ודאית. רבים קושרים אותו לבקר, אך לאו דווקא מאותם הנימוקים. יש הרואים בו שיכול עיצורים: רִבְקָה במקום "בִּקְרָה" (מן בָּקָר) במשמעות 'פרה'. אחרים קושרים זאת למילה המקראית מַרְבֵּק המוכרת מן הצירוף עֵגֶל מַרְבֵּק (שמואל א כח, כד ועוד) ומתפרשת לרוב לפי ההקשר 'שמן', 'מפוטם'.[3] אם אומנם השם רִבְקָה קשור לבקר, הרי שהוא שייך לקבוצה גדולה של שמות פרטיים במקרא הלקוחים מעולם החי: רָחֵל, יָעֵל, דְּבוֹרָה, צִפּוֹרָה, חֻלְדָּה; זְאֵב, חֲמוֹר, שָׁפָן ועוד רבים.

בספרות חז"ל מצויה המילה רִבְקָה במשמעות 'רתמה לחיבור בהמות' ומכאן גם 'צמד בהמות': "שתי רבקות של שלוש שלוש בקר" (משנה עירובין ב, א). משמעות זו מתאימה לשורש הערבי רב"ק (ربق) שעניינו חיבור וקשירה, ובפרט למילה רִבְּקַת (رِبْقَة) 'לולאה', 'חבל קשירה'. המשמעות 'חבל' או 'קשירה' אינה מתאימה כל כך לשם פרטי, אך יש שהציעו שהמשמעות הזאת מבטאת שמירה והגנה. חוקר לשון המקרא הנודע וילהלם גזניוס הציע שהשם רִבְקָה במשמעות 'חבל', 'לולאה' מבטא משיכה ולכידה – שם לנערה יפה במיוחד המצודדת נפשות ביופייה.

הסבר אחר לחלוטין קושר את רִבְקָה לשורש רפ"ק המבטא בעברית הישענות ותמיכה, כגון התרפקות, ובערבית רכות ועדינות וגם אהבה וחברות, כגון רַפִיק (رَفِيق) – 'ידיד'. הסבר זה מתבסס בין השאר על מסורת הפשיטתא (תרגום התנ"ך לסורית) של השם – רַפְקָא. על פי זה השם רִבְקָה דומה במשמעו לשם עֲדִינָה או לשמות דוגמת יְדִידָה ואֲהוּבָה.

רָחֵל

השם הפרטי רָחֵל זהה למילה הכללית רָחֵל שמשמעה 'כבשה בוגרת': "רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי" (בראשית לא, לח). בספרות חז"ל המילה מוכרת גם בצורה רְחֵלָה: "רחלה שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו ראשיהן כאחד" (תוספתא בכורות ב, ז). למילה רָחֵל במשמעות 'כבשה' יש מקבילות בארמית (רַחְלָא), בערבית (רַחִל – رَخِل ועוד צורות דומות) ובאכדית (בשיכול עיצורים: laḫru).

אבי רחל, לבן בן בתואל הארמי, מתואר בתורה כבעל עדרי צאן גדולים, ולכן הבחירה בשם פרטי הלקוח מעולם הצאן איננה מפתיעה. רחל עצמה הייתה רועת צאן, וכך היא מתגלה לראשונה לקוראי התנ"ך: "…וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן… עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא" (בראשית כט, ו–ט).

לימים נזדהה השם רָחֵל עם שתי דמויות היסטוריות נוספות: אחת מנשותיו של רבי עקיבא (ברוב המקומות בספרות חז"ל היא נקראת בתו של כלבא שבוע, אך באבות דרבי נתן היא נזכרת בשמה) ורחל בלובשטיין – היא רחל המשוררת.

לֵאָה

השם הפרטי לֵאָה מתקשר בתודעת מקצת דוברי העברית ללֵאוּת – 'עייפות', 'יגיעה', אך לא סביר שאדם יקרא לבתו בשם המבטא משמעות כזו. לכן ביקשו חוקרי המקרא לחשוף את משמעות השם בעזרת הבלשנות המשווה, כלומר בהסתמך על המצוי בלשונות שמיות קרובות.

הסבר ידוע אחד לשם לֵאָה קושר אותו למילה האכדית littu 'פרה', ולמילה הערבית לַאַה (لَأَى) 'פרת הבר'. לפי הסבר זה נקראו שתי בנותיו של לבן (וכאמור אולי גם אחותו רבקה) בשמות הקשורים למשק החי: הגדולה 'פרה' והקטנה 'כבשה'.

הצעה אחרת קושרת את לֵאָה למילים האכדיות lītu 'ניצחון', 'כוח' ו־laʾājum 'חוזק', 'שררה', וכן לשורש לא"י באוגריתית שעניינו גבורה ושלטון (אף הוצע שהשורש העברי לא"י, המציין כאמור עייפות ויגיעה, הוא מן השורשים המשמשים במשמעויות מנוגדות, כמו השורש נכ"ר שמשמעויותיו בפעלים הִכִּיר והִתְנַכֵּר הפוכות). באוגריתית השורש לא"י משמש גם רכיב בשמות פרטיים שונים, כגון בשם אלאין בעל. לפי הבנה זו פירוש השם לֵאָה הוא 'חוזק', 'ניצחון' או 'גבורה', 'שררה', ואם כן הוא קרוב במשמעו דווקא לשם שָׂרָה. 

אימהות חובקות עולם

שמות האימהות רווחים לא רק בארץ אלא גם בארצות אחרות – הן בקהילות ישראל הן בקהילות הנוצרים. בארצות המערב נפוץ השם רִבְקָה בהגייה רֵבֵּקָה ולעיתים בצורה המקוצרת בֵּקִי. השם רחל נהגה באנגלית רייצ'ל, בצרפתית רָשֵׁל ובספרדית רָקֵל (Raquel). ברוסית תנועת צירי בשמות מקראיים (המתועתקת ליוונית באות η) נהגית i, ולכן השמות לֵאָה ורָחֵל נהגים בדרך כלל לִיָּה ורָחִיל (על רחיל ואילאיל ראו כאן). אפשר שזו ההשראה הראשונית לשם העברי המודרני לִיָּה, המורכב לכאורה מן היסודות לִי+יָהּ (כמו השם יָהּ־לִי בסדר הפוך), ואומנם לעיתים השם הזה ניתן בשל הרצון למצוא תחליף מודרני לשם לֵאָה.

 

תודה להדר כהן שהשתתפה בכתיבה.

__________________________

[1] המושג 'ארבע אימהות' מבוסס על האמור בתלמוד: "תנו רבנן אין קורין אבות אלא לשלשה, ואין קורין אמהות אלא לארבע" (בבלי ברכות טז ע"ב). דברים אלו מוציאים מכלל האימהות את בלהה וזלפה, אף שלפי המסופר בספר בראשית (ל, א–יג) ילדו גם הן ליעקב בנים שהיו לשבטים בישראל: דן, נפתלי, גד ואשר – כנראה מפני שלפי התפיסה בעולם העתיק ילדו השפחות את הבנים למען גבירותיהן: "הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה" (שם פסוק ג). גיזרונם של השמות בִּלְהָה וזִלְפָּה קשה, וההשערות השונות שהועלו אינן משכנעות.

[2] בתוספתא ברכות א, יג נאמר: "בתחילה הרי היא שרי על עמה, עכשיו הרי היא שרה על כל באי עולם", כלומר הוצע לראות ביו"ד של שָׂרַי כינוי גוף ראשון 'השרה שלי'. במקום אחר הציעו חז"ל שהאות יו"ד – בגימטרייה פעמיים ה"א – חולקה בינה ובין אַבְרָם כששונה שמו לאַבְרָהָם (ירושלמי סנהדרין ב:ד, כ ע"ג).

[3] לפי דעה אחרת מרבק הוא 'מקום מרבץ הבהמות' – מרבק במקום מרבץ (העיצורים צ ו־ק קרובים בהגייתם, ולכן אפשר שמדובר בשני הגוונים של אותו השורש).