דקדוק הסמיכות
צירוף הסמיכות מעמיד כמה אתגרים לפני דוברי העברית בת ימינו – ביידוע, בריבוי ובצורת הנסמך.
בצירוף הסמיכות עומדות שתי מילים, לרוב שמות עצם, זו לצד זו ויוצרות יחידה אחת. המילה הראשונה היא הנסמך והיא משמשת גרעין של הצירוף, והמילה השנייה היא הסומך (אפשר לזכור זאת בעזרת ראשי התיבות נֵ"ס: נסמך סומך). למבנה זה – הנתפס כאמור כיחידה אחת מבחינות מסוימות – כמה כללים.
היידוע
את צירוף הסמיכות מיידעים רק בתווית יידוע אחת, אלא שלא כמו בלשונות אחרות (כגון לשונות אירופה) היידוע לא יבוא בראש הצירוף אלא לפני המילה האחרונה בו – היא הסומך.
לפי זה נאמר:
- מכונת הכביסה (ולא "המכונת כביסה")
- גן הילדים (ולא "הגן ילדים")
- שולחן הכתיבה (ולא "השולחן כתיבה")
- יום ההולדת (ולא "היום הולדת")
- משקפי השמש (ולא "המשקפי שמש")
- בן האדם (ולא "הבן אדם")
- בן הדוד (ולא "הבן דוד")
- בת המצווה (ולא "הבת מצווה").
בשרשרת סמיכויות ה' הידיעה תבוא לפני המילה האחרונה בשרשרת:
- ממלא מקום סגן הנשיא
- קביעת שיעור דמי הביטוח.
הריבוי
כשרוצים להפוך את צירוף הסמיכות לרבים, מרבים את גרעין הצירוף, כלומר את הנסמך, ודי בזה כדי לרבות את הצירוף כולו. למשל: מכונות כביסה, גני ילדים, שולחנות כתיבה, ימי הולדת. גם ההטיה לנקבה נעשית בנסמך: עורך דין > עורכת דין.
לעיתים שומעים בלשון משובשת צורות כמו "עורך־דינים", "עורך־דינית", "בית־סֵפֶרים". צורות אלו מעידות על תפיסת הצירוף כמילה אחת, אך הן כאמור שגויות, ובדרך כלל דוברי העברית אינם טועים בכגון זה.
אף על פי שדי בריבוי הנסמך, אין פסול בריבוי כפול – כלומר של שני השמות, דוגמת 'ערבֵי פסחים', 'אבות טיפוסים' (על עניין זה ראו בפירוט כאן). עוד נעיר כי לעיתים נוטים הדוברים לשנות את המין הדקדוקי של הסומך בעקבות שינוי מין הנסמך, כגון בצירוף 'בת דודה' (על כך ראו עוד כאן).
שינוי בצורת הנסמך
עניין שמתקשים בו רבים הוא השינויים בצורת המילה הנסמכת. שינויים אלו נדרשים משום שהצירוף נחשב ליחידה אחת מבחינת ההטעמה. לפי זה המילה הנסמכת נשארת ללא טעם, ולכן היא עשויה להתקצר לפי כללי הנטייה של המילים.
כל דובר עברית יודע ליצור צורת נסמך ממילה המסתיימת בסיומת הרבים ־ִים או ממילה המסתיימת בסיומת הנקבה ־ָה:
- הוֹרִים > הורֵי התלמיד (בהשמטת המ"ם הסופית, ובתנועת e במקום תנועת i)
- דַּקָּה > דַּקַּת דומייה (בהחלפת הסיומת ־ָה בסיומת ־ַת)
למתעניינים בניקוד ידוע מן הסתם שבצורות נסמך שביסודן מסתיימות בקמץ בהברה סגורה – הקמץ משתנה לפתח, כגון פְּסָק > פְּסַק דין; מִשְׁמָר > מִשְׁמַר הכנסת. אך שינוי זה אין לו השתמעות בהגייה.
אולם במקרים רבים אחרים צורות הנסמך אינן מוכרות לכול. נביא כאן כמה דוגמאות.
תנועה הופכת לשווא או לחטף:
- מָרָק > מְרַק בצל (כמו: דָּבָר > דְּבַר הנשיא)
- מוצָרים > מוצְרי המפעל
- עִקָּרון > עֶקְרון הרצף
- שֵׁכָר > שְׁכַר רימונים (וכך גם: שֵׂעָר [שיער] > שְׂעַר הראש)
- רַכָּבוֹת > רַכְּבוֹת משא
- עֵדוֹת > עֲדוֹת ישראל
ויש שהתנועה משתנה לשווא אך בשל היווצרות רצף של שני שוואים השווא הראשון משתנה לתנועה:
- דְּמָמָה > דִּמְמַת אלחוט
- חֲשֵׁכָה > חֶשְׁכַת ימי הביניים
לעומת זאת יש מקרים שבהם התנועה נשמרת שכן יש דגש הסוגר את ההברה:
- צַוַּאר בַּקְבּוּק (בגלל הדגש בווי"ו הפתח בצד"י נשמר)
במילים מסוימות צורת הנסמך היא במשקל אחר. לדוגמה:
- גָּדֵר > גֶּדֶר ביטחון
- אִשָּׁה > אֵשֶֶׁת נעורים.
משמעות הסמיכות
לבסוף נאמר שמבחינת המשמעות צירופי הסמיכות יכולים להביע שלל יחסים בין שני השמות. נזכיר כאן כמה מהן:
- שייכות – רחובות העיר, חלום פרעה
- חומר – שעון זהב, ארון מתכת
- אמצעי – תנור נפט, אוניית קיטור
- ייעוד – מטוס קרב, מפת ניווט
- שם פרטי – הר מירון, נְהר הירדן
- תכולה – כוס קפה, מכולת אשפה
- צורה – עיני שקד, עוגת קומות
- נרדפות (בלשון המקרא) – עב ענן
- הפלגה – קולי קולות, פלאי פלאים.
בסוגיית המשמעות של צירופי הסמיכות עסקו רבים. להלן כמה מאמרים על כך:
- משה אזר, "מיון הסמיכויות", ר' ניר (עורך), הוראה אקדמית של עברית בת־זמננו, דברי הסדנה א, ירושלים תשמ"ה, עמ' 1–6
- יצחק פרץ, תחביר הלשון העברית, תל אביב תשט"ז, עמ' 27–44
- יצחק שלזינגר, "צירופי הסמיכות", פרקים בתולדות הלשון העברית: יחידה 11, תל אביב 1994, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 40–46
- תמר סוברן, "'חסד השירים' – ההקשר, השגרה והיצירתיות בפענוח צירופי שם עצם", א' שורצולד, ש' בלום-קולקה וע' אולשטיין (עורכות), ספר רפאל ניר: מחקרים בתקשורת, בבלשנות ובהוראת הלשון, ירושלים תש"ס, עמ' 125–133
