אוסף המרכז לחקר מסורות קהילות ישראל (תמוז תשע"ח, יוני 2018)

מוזמנים להיכנס:
אתר אוסף המרכז לחקר מסורות קהילות ישראל

 

בימים אלו קלטה האקדמיה את אחד האוספים הגדולים והחשובים בתחום מחקר הלשון – אוסף המרכז לחקר מסורות קהילות ישראל מיסודו של פרופ' שלמה מורג באוניברסיטה העברית. מאז כינונו של המרכז בשנת תשי"ז הוא פעל באוניברסיטה העברית, ועתה מסרה האוניברסיטה את האוסף לאקדמיה. באוסף אלפי הקלטות נדירות המשמרות את מסורות הלשון שהועברו בעל פה בעדות ישראל. האקדמיה פועלת להמשיך ולפתח את האוסף ולהנגישו לציבור.

העולים ארצה מן הגלויות השונות הביאו עימם שפע של מסורות ומנהגים מיוחדים, ובהם גם אוצר מסורות הלשון שנשאו בפיהם. מדובר במטען הלשוני המשוקע בזיכרונם ובתודעתם של העולים, וכולל את הלשון היהודית המדוברת ואת אופן הקריאה של העברית והארמית שבספרות היסוד של התרבות היהודית. בלשנים רבים הבינו את הסכנה האורבת למסורות הלשון במציאות הלשונית החדשה המתהווה במדינת ישראל הצעירה. על רקע זה החליט פרופ' מורג להקים מפעל שיהיה אחראי לשימור המסורות האלה. מטרתו הייתה לכנס את המסורות בשלמותן, עדה עדה כשלעצמה, וזאת לפני שתיפגם האותנטיות של כל מסורת.

 

אוסף המרכז לחקר מסורות קהילות ישראל
דורון יעקב וגליה בלבס

"המהלך בחוצות ירושלים והשם אוזנו כאפרכסת עשוי לִדמות לארכיאולוג"[1] – כך פתח פרופ' שלמה מורג את הרצאתו לפני חברי המכון למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית בשנת תשי"ז, השנה שבה החליט על ייסוד "מפעל מסורות הלשון של עדות ישראל" באוניברסיטה העברית. מורג הבין כי פעולות האיסוף של המסורות חייבות להיעשות בקנה מידה גדול ולכלול הקלטות, רישומים פונטיים וניקוד טקסטים. בשנת תשכ"ה, בקונגרס העולמי למדעי היהדות בירושלים, סיפר מורג על עשרות הסלילים שכבר הוקלטו מתחילת העבודה במפעל. כעשור לאחר מכן, בשנת תשל"ו, מספר ההקלטות כבר הגיע לכ־2,000, וכיום הוא מונה מעל 3,000 שעות הקלטה. האיסוף התמקד בהקלטות מבוגרים יוצאי הקהילות השונות, מתוך הנחה שהדור הצעיר נטמע ומשתלב בארץ החדשה בקלות, ונוטה לאבד במהירות רבה יותר את מסורות הלשון של ארץ מוצאו. במסגרת המפעל נאסף גם חומר לחקר המרכיב העברי בלשונות היהודים, ובשנת תשמ"ה החל מורג בכתיבת מילון סינופטי של המרכיבים הללו.[2] בתשנ"ח אוחדו שני המפעלים ונקראו בשם "המרכז לחקר מסורות קהילות ישראל". מאז פטירתו של מורג בשלהי שנת תשנ"ט עבר המרכז לניהולו של פרופ' אהרן ממן עד לפרישתו מהוראה באוניברסיטה בשנת תשע"ז.

ההקלטות מחזיקות מסורות קריאה בקורפוסים האלה: מקרא, משנה, תלמוד בבלי, תפילות, הגדה של פסח וספר הזוהר. הן כוללות גם קריאות של קראים ושל שומרונים במקרא, וכן טקסטים בלשונות שמיות אחרות, ליטורגיות ושאינן ליטורגיות, ששימשו בפי יהודי התפוצות (ארמית, ערבית יהודית, פרסית יהודית, חבשית ואף ברברית). לצד אלה הוקלטו סיפורים וראיונות שתיעדו תיאורים של הווי תרבותי ואנושי הולך ונשכח, ובעיקר את הלשונות המדוברות שהילכו בקהילות הגולה. מורג ועובדי המרכז הקליטו יותר מ־300 מסרנים מכ־30 ארצות – ממזרח וממערב. מורג היה ער להבדלים שבין הקהילות ששכנו בארץ אחת (למשל בין קהילת צַנעַא במרכז תימן ובין קהילת שַרעַבּ שבדרומה) והקפיד לגוון ככל האפשר במוצאם של המסרנים. הוא ראה חשיבות רבה בחקר דיאלקטלי של העברית וסבר שיש ערך רב בשחזור הלהגים הקדומים של העברית, טרם פסקה לשמש בדיבור. הוא האמין כי ההקלטות של מסורות הלשון יכולות להציג תמונה רחבה של העברית לדורותיה שלא הייתה גלויה עד כה ולתרום לשחזור זה.

חוקרים רבים התוודעו לאוצר הטמון בהקלטות האלה ותיארו אותן בפרסומים מדעיים. ההקלטות הן כר נרחב למחקרים בכל תחומי הלשון – ובייחוד מערכת ההגה ומערכת הצורות העומדות בבסיס מסורות הקריאה. המרכז אף הוציא לאור את הסדרה "עדה ולשון", ובה מחקרים שיטתיים הבוחנים את מסורות הלשון מבחינות בלשניות מגוונות.

נביא כאן דוגמה מעניינת שעלתה רק בעקבות שמיעת ההקלטות, והיא מראה את חשיבותן של מסורות הלשון ואת זיקתן למקורות עתיקים.

בתלמוד הבבלי יש שני אמוראים בשמות דומים – רבה ורבא. התלמוד מקפיד על ההבחנה ביניהם באמצעות כתיב שמותיהם: הראשון (רבה בר נחמני, בן הדור השלישי לאמוראי בבל) כתוב בה"א, ואילו האחרון (בן הדור הרביעי, חברו של אביי) כתוב באל"ף. ההבחנה הזאת מוכרת גם בקריאת השמות האלה. במסורת האשכנזית של קריאת התלמוד מקובל לקרוא rábe‏[3] (כלומר רַבָּה)[4] לעומת róve (רָבאָ).[5]

במסורת התימנית השמות נראים מנוקדים בצורה זהה. בתלמוד המנוקד של הרב יוסף עַמְר (איש צנעא, בירת מרכז תימן),[6] אנו מוצאים רַבָּה, רַבָּא. אבל רק השומע באוזניו נוכָח בהבחנה הברורה שבין שני השמות. הראשון נקרא rabbó,‏[7] כלומר הבי"ת מנוקדת בדגש חזק ולפניה פתח מקורי. השני נקרא rábo, כלומר הבי"ת מנוקדת בדגש קל![8] בקריאה זו התמזגו שתי תופעות ידועות מאוד במסורת התימנית. האחת היא מעתק (כמעט קבוע) של קמץ הבא לפני הברה פתוחה סופית לפתח (כלומר רָבא הפך לרַבא),[9] והשנייה היא סטייה מן הכללים הידועים של דגש קל באותיות בגדכפ"ת; הדגש עשוי להימצא במקומות לא רגילים (כגון לאחר שווא נע או בין תנועות), ולהיעדר במקומות שהיינו מצפים שיהיה (לאחר שווא נח או בראש מילה).[10] המשמעות היא שהניקוד רַבָּא בתלמוד הרב עמר משקף מבחינה היסטורית את השם רָבָא.

ההקלטות שבמרכז המסורות זימנו לנו הפתעה נוספת. גם במסורת הספרדית מבחינים יפה בין השמות, ובדיוק באותה הבחנה: rabbá לעומת rabá.‏[11]

נוכחנו אפוא שבכל עדות ישראל – אשכנזים, ספרדים ותימנים – הבחינו יפה בקריאת השמות, ובדיוק באותה הבחנה. אין ספק שהזהות הזאת בין מקורות בלתי־תלויים מקדימה את זמנה של ההבחנה הזאת דורות רבים.

ולא זו בלבד אלא שהבחנה זו גם נתמכת באופן חד־משמעי בדבריו של רב האיי גאון, האחרון בגאוני בבל, שחי במאה העשירית: "ודעו כי ראבה – אַבָּה שמו, וזה ריש מוסף עליו במקום רב. ורַאבָא – אֲבָא שמו, וזה ריש מוסף עליו כמו רב.[12] ופירוש אַבָּה, כמי שאומר אָבִי. ופירוש אֲבָא, כמי שאומר אבא סתם".[13] הניקוד המכוון שנוסף למילים משקף את שהזכרנו, כלומר את השוני בין רַבָּה לרָבָא ראינו אפוא כי הערה בת כאלף שנה מאששת את ההבדל המקובל בפי מסרני עדות ישראל. זו דוגמה קטנה למה שיכול אדם למצוא ולהפיק מן ההקלטות שבאוסף המסורות. אין ספק שהעלאת החומר למרשתת היא בעלת ערך רב, ויש בה הגשמה מלאה של חזונו הגדול של פרופ' שלמה מורג ז"ל: הנצחה של ידע תרבותי עשיר שאבד מן העולם בצורתו החיה, והפיכתו למזומן לכל חוקר ודורש.

_____________________________

[1] שלמה מורג, "למחקר מסורות העדות בלשון חכמים", תרביץ כו (תשי"ז), עמ' 4.
[2] מהדורה ראשונה שלו יצאה בעריכת פרופ' אהרן ממן: מילון משווה למרכיב העברי בלשונות היהודים, על יסוד האוסף של פרופ' שלמה מורג ז"ל (עדה ולשון, לא), ירושלים תשע"ג.
[3] במסורת זו תנועת ההברה הסופית של כל מילה נקראת על פי רוב בתנועת e, כמעט בלי תלות בתנועה המקורית; ראו מרדכי מישור, "חקר מסורות אשכנז – בדרך לשיטה", מסורות ג–ד (תשמ"ט), עמ' 90.
[4] כידוע במסורת האשכנזית אין הדגש החזק ממומש כעיצור כפול, אבל ההגייה הסותמת שלו (b ולא v) נשמרה ומעידה על תצורת השם.
[5] במסורת האשכנזית הפתח הגוי a, והקמץ o.
[6] המפעל האדיר של הרב עמר – ניקוד כל התלמוד הבבלי על פי הקריאה המסוּרה בפיו – נעשה ביוזמתו ובעידודו של מורג. הוא היטיב להבין את החשיבות במעשה זה, וזיהה את האיש הנכון בזמן הנכון כדי להוציאו אל הפועל. ראו על כך יחיאל קארה, "תלמוד בבלי מנוקד על־פי מסורת יהודי צנעא", פעמים 10 (תשמ"ב), עמ' 136–138.
[7] במסורת תימן הפתח הגוי a, והקמץ קרוב ל־o.
[8] במסורת תימן נשמרה יפה ההבחנה בין בי"ת בדגש קל לבי"ת רפה. כלומר ההגייה בבי"ת דגושה כאן – מכוונת היא.
[9] ראו אצל שלמה מורג, ארמית במסורת תימן: לשון התלמוד הבבלי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 41,  95–102.
[10] ראו אצל מורג שם, עמ' 77–82. על השמות רבה ורבא ראו עמ' 80 הערה 16.
[11] על פי קריאתם של הרב אברהם בן הרוש, איש תאפילאלת שבמרוקו, ושל הרב יעקב זמיר, איש בגדאד שבעיראק. במסורת הספרדית מכוח השפעת הערבית אין הבחנה בין בי"ת דגושה בדגש קל ובין בי"ת רפה, ושתיהן הגויות b, ולעיתים ß, כלומר עיצור חוכך דו־שפתי (ולא v, שהוא עיצור חוכך שיני־שפתי).
[12] כלומר רבה, רבא = רב אַבָּה, רב אֲבָא.
[13] הניקוד במקור (שימו לב לניקוד השם רַאבָא – בפתח ברי"ש כקריאת התימנים). הערה זו נדונה לאחרונה במאמרו של יוחנן ברויאר, "רבה ורבא, אבה ואבא – כתיב, הגייה והוראה", מחקרים בלשון יז–יח (תשע"ז), עמ' 205–219.