עורך לשון או עורך לשוני? על סמיכות לעומת שם ותוארו

לעיתים קרובות אנו נשאלים כיצד ראוי לכנות בעלי מקצוע ששמם מורכב מצירוף: האם נכון לנקוט מבנה סמיכות כמו 'עורך לשון', 'מבקר פנים', 'יועץ חינוך', או שמא מבנה של שם עצם ושם תואר בסיומת ־ִי כגון 'עורך לשוני', 'יועץ חינוכי', 'מבקר פנימי'? שאלה זו נוגעת גם לצירופים אחרים: מצד אחד יש 'פסיכולוגיית ילדים' ו'הנדסת חשמל' (סמיכות) ומצד שני 'פסיכולוגיה חינוכית', ו'הנדסה כימית' (שם ותוארו), וכך גם 'צבא ירדן' לצד 'הצבא הירדני', 'שאלת סגנון' לצד 'שאלה סגנונית', 'לענת המדבר' לעומת 'לוטוס מדברי' (שניהם מצמחי ארץ ישראל).

המלצתנו הכללית היא זאת: במקרים שיש בהם הבדל של משמעות, ננקוט את המבנה המשקף את המשמעות הרצויה. במקרים אחרים יש עדיפות למבנה הסמיכות, אך אם יש שיקולים אחרים או שכבר התקבע המבנה בעל שם התואר – אין צורך להתעקש על כך.

הינה פירוט הדברים:

אף שצירופי סמיכות וצירופי שם ותוארו עשויים להתחלף, חשוב לזכור שהם שונים ביסודם: שם התואר כשמו כן הוא – תפקידו בצירוף הוא לתאר את שם העצם ולציין תכונה מסוימת שלו: 'טבעי', 'צבעוני', 'ילדותי' וכדומה. לעומת זאת צירוף הסמיכות מביע בראש ובראשונה שייכות – 'של', כגון בצירופים 'מחנך כיתה', 'מנהלת בית ספר', 'נבחרי ציבור'.[1] לא ייפלא אפוא כי במקרים רבים יש הבדל של ממש בין צירוף הסמיכות לַצירוף המקביל של שם ותוארו: ספר היסטוריה איננו בהכרח ספר היסטורי, הבטחת איכות איננה בהכרח הבטחה איכותית, לא כל קצין דתי הוא קצין דת, לא כל קול אלוהי הוא קול אלוהים ומבחן הזמן שונה מאוד ממבחן זמני.

המסורת של מתקני הלשון (ולא "המתקנים הלשוניים") היא להעדיף את מבנה הסמיכות, ונימוקם עימם: מהנדס העירייה איננו חייב להיות עירוני (הוא יכול לגור בכפר), מהנדסת בתחום הכימיה איננה 'כימית' יותר מכל יצור אורגני אחר, ועורכי לשון אינם 'לשוניים' (שם התואר 'לשוני' מתאים לצירוף כמו 'היבט לשוני' לעומת 'היבט תוכני'). גם בַּמקורות נמצא בדרך כלל את מבנה הסמיכות ולא את המבנה של שם ותוארו: 'עֵד שקר' ולא "עֵד שקרי", 'שר גדוד' ולא "שר גדודי" (לעומת 'שוטר גדודי' או 'שומר גדודי' כיום), 'ממשלת זדון' ולא "ממשלה זדונית". ככלל רוב שמות התואר בסיומת ־ִי נוצרו בעברית בשלב מאוחר, והם משמשים בלשוננו בעיקר למן ימי הביניים בהשפעת הערבית (להרחבה ראו להלן).

בעברית החדשה רווחים מאוד צירופים של שם ותוארו, אך מתברר כי בעבר הלא רחוק הם רווחו בה הרבה יותר בהשפעת לשונות אירופה, כדברי איש הלשון יצחק אבינרי: "הרבה גרמה להזנחת הסמיכות השפעת הרוסית, שבה רבים מאוד תוארי היחס (ברוסית אומרים למשל 'מסילה ברזילית' במקום מסילת־ברזל, 'רופא שיני' במקום רופא שיניים). לפיכך נהגו בדור הקודם לומר אף 'נשף ריקודי', ואפילו 'סחורות חוץ־לארציות'". אבינרי עצמו התנגד לצירופים אלו, וקרא לחזור ככל האפשר למבנה הסמיכות האופייני לעברית הקלסית. מתקני הלשון אבא בנדויד ויצחק פרץ כתבו דברים דומים, ואף הדגימו אילו צירופים עשויים להיווצר אם נרחיק לכת בהחלפת צירופי הסמיכות בצירופי שם ותואר: "היציאה המצרית" במקום 'יציאת מצרים', "קורס בישולי" במקום 'קורס בישול', "היום השבתי" במקום 'יום השבת', "תפוחים אדמתיים" במקום 'תפוחי אדמה' וכדומה.

השמעת קולם של מתקני הלשון פעלה את פעולתה: ה'נשף הריקודי' נעלם מלשוננו, הצירופים 'ממשלת בריטניה' ו'נשיא צרפת' רווחים כיום בהרבה מן 'הממשלה הבריטית' ו'הנשיא הצרפתי', וגם לא נוצרו 'קורס בישולי' או 'יום שבתי' כחששם של מתקני הלשון. אף על פי כן במקרים רבים אחרים מבנה הסמיכות וצירוף שם התואר עודם מתחרים זה בזה, ולא נראה שיש חוקיות ברורה להכרעה ביניהם: יש 'יועץ חינוכי', 'יועץ ארגוני', 'יועץ כלכלי', ו'יועץ משפטי', ולצידם 'יועץ מס', 'יועץ ביטוח' ו'יועץ תקשורת'; יש 'מנהל חשבונות' ו'מנהל הפקה' ומנגד 'מנהל אומנותי' ו'מנהל מוזיקלי'; לעומת 'פסיכולוגיה חינוכית' ו'פסיכולוגיה התפתחותית' יש 'פסיכולוגיית ילדים'; ולצד 'הנדסת חשמל', 'הנדסת תחבורה' ו'הנדסת דרכים' יש 'הנדסה כימית' ו'הנדסה חקלאית', ועוד ועוד.

באקדמיה ללשון העברית אין כיום העדפה גורפת למבנה הסמיכות, ומונחים רבים במבנה של צירוף תואר מתקבלים במילונים המקצועיים, בוודאי אם הם כבר משמשים. לעיתים אף מועדף המבנה של שם ותוארו מסיבות שונות. כך למשל בשם צמחים עשוי שם התואר לפתור את בעיית היידוע: את שם הצמח כרכום מואבי אפשר ליידע בקלות (הכרכום המואבי), מה שאין כן אילו נקבע מבנה הסמיכות "כרכום מואב" (שהרי 'מואב' הוא שם פרטי, המיודע מעצם טבעו).

סוף דבר: שאלת הבחירה בין צירוף סמיכות לצירוף שם תואר היא בעיקרה שאלת סגנון, או אם תרצו – שאלה סגנונית. 

קצת היסטוריה – על מקורם של שמות התואר בסיומת ־ִי

בלשון המקרא רוב שמות התואר בסיומת ־ִי הם שמות ייחוס, כלומר שמות תואר המציינים שייכות לעם, למשפחה, לארץ וכדומה: עִבְרִי, כְּנַעֲנִי, מִצְרִי, גִּלְעָדִי, קְהָתִי, נָכְרִי ועוד רבים. דומים להם אך נדירים מהם שמות התואר בסיומת ־ִי המציינים מיקום גאוגרפי או פיזי כגון פְּנִימִי, יְמָנִי, שְׂמָאלִי, עִלִּי, תַּחְתִּי, וכמובן רגילים גם שמות המספר הסודר שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי, רְבִיעִי וכן הלאה. במקרא רק צורות מעטות בסיומת ־ִי הן תארים כלליים: פְּלִילִי, אֱוִילִי, אַכְזָרִי, רַגְלִי, חָפְשִׁי, עִתִּי ("אִישׁ עִתִּי"; ויקרא טז, כא – איש המוכן לעת הזאת), ויש גם כמה שמות תואר בסיומת ־נִי, כגון אַדְמוֹנִי, צִפְעוֹנִי, קַדְמוֹנִי.

בלשון חז"ל נוספו לעברית עוד צורות בסיומת ־ִי – רובן לציון מיקום גאוגרפי או פיזי כגון דְּרוֹמִי, מִזְרָחִי, מַעֲרָבִי (בתנ"ך יש רק צְפוֹנִי), אֶמְצָעִי, מִדְבָּרִי, וגם כמה תארים כלליים כגון יְחִידִי, אֲמִתִּי, חַרְדָלִי. גם בסיומת ־נִי נוספו כמה תארים, למשל: בֵּינוֹנִי, חוֹלָנִי, קוֹלָנִי.

בספרות ימי הביניים נעשתה הסיומת ־ִי לסיומת אוטומטית ביצירת שמות תואר בהשפעת הערבית. שמות התואר רָאשִׁי, מַעֲשִׂי, גַּשְׁמִי, רוּחָנִי, חָמְרִי, חֶלְקִי, חָרְפִּי, טִבְעִי, לִמּוּדִי, שִׂכְלִי, כְּלָלִי, פְּרָטִי, מִקְרִי ונֶגְדִּי הם רק מקצת הצורות הרבות שירשנו מספרות זו, וכיום כבר קשה לדמיין את לשוננו בלעדיהן.

_______________________

[1] צירופי סמיכות עשויים להביע קשרים רבים נוספים בין הסומך לנסמך, ובהם חומר ('כף עץ'), תוכן ('כף סוכר'), תכלית ('שולחן עבודה'), סיבה ('ירא חטא', 'נפגעי הרעש') ועוד ועוד.