זכוכית וזגוגית

המילים זכוכית וזגוגית קרובות מאוד זו לזו, ושתיהן התגלגלו ממקור אחד. אף על פי כן אין משמען זהה לגמרי: זכוכית היא שם החומר, ואילו זגוגית היא שִׁמְשָׁה, לוח זכוכית. עוד משמשת המילה זגוגית חלופה לאמייל – החומר השקוף המצפה את השן.

ומניין לנו שתי המילים האלה?

שמה של הזכוכית נקשר אל שקיפותה ואל צלילותה – שכן השורש זכ"ך עניינו ניקיון וצלילות (זַךְ, זַכּוּת), וכדברי רש"י בפירושו לתלמוד (שבת פא ע"א): "ועל שם שהיא זכה קרי זכוכית". את הזכוכית אנו פוגשים לראשונה בספר איוב: "לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית, וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז" (כח, יז). בכתבי היד הטובים הניקוד הוא זְכוֹכִית בחולם, ובספרים אחרים זְכוּכִית בשורוק. המילה רווחת מאוד בספרות חז"ל, וגם כאן יש לה שתי מסורות הגייה: זְכוֹכִית וזְכוּכִית. לימים גברה כידוע ידה של הצורה בשורוק.

השורש זג"ג, אחיו של זכ"ך, מוכר מספרות חז"ל משמו של בעל המקצוע העוסק בזכוכית: זַגָּג. ויש הקושרים אליו גם את המילה המקראית זַג – קליפת העֵנָב (לפי הבנה זו היא קרויה כך בגלל שקיפותה). השורש זג"ג מוכר גם מן הארמית והערבית, ואולם באכדית צורת המילה 'זכוכית' קרובה יותר לעברית (zakakatu).

המילה זְגוּגִית נוצרה בעברית החדשה על פי זְגוּגִיתָא הארמית – אף שהמילה הארמית הרגילה יותר היא זוּגִיתָא. הצורה 'זגוגיתא' (שאולי נוצרה בעצמה בהשפעת 'זכוכית' העברית?) מתועדת בתרגום התורה המיוחס ליונתן (דברים לג, יט), ועל פי "ערוך השלם" היא מצויה גם בכמה דפוסים של התלמוד – במקום שבנוסחים המוכרים לנו מופיעה זוגיתא (בבלי ברכות לא ע"א).

בעברית מצאנו את המילה זגוגית בחיבורים מראשית המאה העשרים, ותמיד בהקשר של שמשת חלון. הנה התיעוד הראשון שלה (לפי שעה) במאגרים של מפעל המילון ההיסטורי, מתוך "ספר הקבצנים" מאת מנדלי מוכר ספרים, 1909:

החדר הזה, שנכנסנו לתוכו, הוא מדור מרווח ונמוך בלא רצפה. חלונותיו קטנים וזגוגיותיהם מהן מרוסקות ומהן מטולאות, חתיכה על גבי חתיכה, ויש שלא נשתיירה בהם אלא חתיכת זגוגית בלבד באחת הזויות, כשן יחידה בפי סבא, שמפני רוח מצויה היא מתנדנדת ומזדעזעת ובזמזום עצוב וחשאי מזמזמת.

הגיית המילה זכוכית

בפי רבים המילה 'זְכוּכִית' נהגית "סְכוּכִית". הסיבה היא הידמותו של ההגה הקולי ז להגה הלא קולי כ הסמוך לו: הדובר מכין את עצמו להגייה הלא קולית, וכך הוגה במקום ז את המקבילה הלא קולית שלו ס. הגייה הזאת איננה נחלתה של העברית החדשה בלבד – כעולה מן הכתיב סכוכית בכמה מקומות בכתבי היד ובדפוסים של התוספתא והתלמוד. רש"י ביאר את הסכוכית הנזכרת בתלמוד (שבת פא ע"א, מובאה מן התוספתא) מלשון 'סוכין', כלומר 'רואים', 'צופים': "ועל שם שסוכין קרי סכוכית"; אך כאמור מקובל יותר לראות בכתיב זה שיקוף של ההגייה כמוסבר לעיל.