פרשת בהר – לחלוטין

• "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת" (ויקרא כה, כג)
• "וְאַרְעָא לָא תִּזְדַּבַּן לַחְלוּטִין" (תרגום אונקלוס)

השורש חל"ט רווח בספרות חז"ל, ועניינו קביעה ונחרצוּת. חָלוּט פירושו 'מוסכם', 'מנוי וגמור', ומכאן גם הַחְלָטָה בעברית החדשה – 'דבר שהוסכם ונקבע', 'דבר שנחרץ'. עוד מתקשר לעניין זה תיאור הפועל לַחֲלוּטִין, שירשנו מתרגום אונקלוס לתורה: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת" (ויקרא כה, כג) – "וְאַרְעָא לָא תִּזְדַּבַּן לַחְלוּטִין"; ובהמשך: "…וְקָם הַבַּיִת… לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו, לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל" (שם, ל) – "וִיקוּם בֵּיתָא… לַחְלוּטִין…".

מבחינה צורנית הצירוף לַחֲלוּטִין בנוי משם בצורת רבים (כמו השמות המופשטים נְעוּרִים, רַחֲמִים) בתוספת ל' היחס. בתבנית כזו בנויים גם לְמֵישָׁרִין, בַּנְעִימִים, בַּעֲקִיפִין, לְסֵרוּגִין, בְּגִלּוּפִין ועוד, שגם הם משמשים תיאורי פועל. מבחינת המשמעות הצירוף לחלוטין מתרגם את 'לצמיתות', וההקשר הוא של ממכר הנשאר ברשות הקונה לעולם ("לדורותיו", "לא יצא ביובל").

גם בספרות הגאונים לחלוטין משמש לציון קניין עַד, דבר העומד לעולם. למשל: "וְיהיו שני עדים אחרים מזומנים שאם תתן לי בתוך חודש שנלך למדינתנו אותן כ"ג דינרין – שאחזיר לך הבגדים, ואם לאו יהיו לי לחלוטין" (תשובות משולם בר' קלונימוס מלוקא). שימוש כזה מצוי גם בספרות הרבנית, אך לצדו כבר אפשר לראות את המשמע המוכר לנו כיום – 'לגמרי', 'כליל'. למשל: "דבכל דבר של גוים שאסרו חכמים לא חלקו בדבר ואסרו לחלוטין אפילו אין בו טעם" (חידושי הריטב"א). המשמע המאוחר – 'כליל', 'לגמרי' – קשור להוראה הכללית של השורש חל"ט בספרות חז"ל, ובפרט למשמע של שם התואר חָלוּט – מנוי וגמור. ועוד: כאשר דבר נקנה לעולם, מדובר בקניין גמור.

בעברית החדשה נוצר בהשראת לַחֲלוּטִין הצירוף לַחֲלוּפִין שמשמעו 'במקום זאת', 'אפשרות אחרת היא…'; ומכאן גם המילים חֲלוּפָה (אלטרנטיבה) וחֲלוּפִי (אלטרנטיבי).

הערה
בתנ"ך מתועד השורש חל"ט רק פעם אחת – בפסוק שנתקשו בו הפרשנים והחוקרים. לאחר שהביסו ישראל את ארם בפעם השנייה, באו עבדי בן הדד מלך ארם אל אחאב מלך ישראל וביקשו להיכנע: "וַיַּחְגְּרוּ שַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וַחֲבָלִים בְּרָאשֵׁיהֶם, וַיָּבֹאוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: עַבְדְּךָ בֶן הֲדַד אָמַר תְּחִי נָא נַפְשִׁי. וַיֹּאמֶר: הַעוֹדֶנּוּ חַי? אָחִי הוּא. וְהָאֲנָשִׁים יְנַחֲשׁוּ וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ. וַיֹּאמְרוּ: אָחִיךָ בֶן הֲדַד. וַיֹּאמֶר: בֹּאוּ קָחֻהוּ. וַיֵּצֵא אֵלָיו בֶּן הֲדַד וַיַּעֲלֵהוּ עַל הַמֶּרְכָּבָה" (מלכים א כ, לב–לג). יש הסוברים כי החלוקה הנכונה של המילים היא 'ויחלטוה ממנו' (ולא 'ויחלטו הממנו'), ולגרסה זו יש תימוכין בכתבי יד אשכנזיים, בכמה הערות מסורה ואולי אף בפירוש רש"י (ראו מאמרה של הימלפרב ב"מבחר מקורות"). אך גם בגרסה זו נותר הכתוב עמום. נזכיר רק את הפירוש המובא אצל רש"י ומקובל גם על מקצת החוקרים בני ימינו: "…אמרו כיון שנפל דבר שלום בפיו [של אחאב, שאמר על בן הדד 'אחי הוא'], אפילו שלא במתכוין, סימן טוב הוא זה. וימהרו – להחזיק הדבר. ויחלטוה – לשון צמיתות: כרתו הדבר מפיו שלא יחזור בו". על פי פירוש זה הניחו עבדי בן הדד שמכיוון שאחאב קרא למלכם 'אחי' – הוא לא יחזור בו מדבריו אלה, כלומר דברי השלום שלו יעמדו ויתקיימו. פירוש זה רומז כמובן לתרגום אונקלוס 'לצמיתות – לחלוטין'.

כתבה תמר קציר.