פרשת אמור – על שְׁאֵר ושארית

"כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו, לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו" (ויקרא כא, ב)

בפסוק שלפנינו המילה שְׁאֵר מציינת בן משפחה, כמו ברוב ההיקרויות שלה במקרא. במקומות אחדים המילה שְׁאֵר משמשת במשמע 'בשר', כגון "כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי" (תהלים עג, כו), ולעיתים ההקשר הוא בשר למאכל: "הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת אִם יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ" (שם עח, כ). ידוע בייחוד הפסוק "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות כא, י) שממנו נלמדות מחויבויות הבעל כלפי אשתו, ויש המפרשים שְׁאֵרָהּ במשמעות מורחבת – מזון האישה בכלל, לאו דווקא בשר.

פעמיים בספר ויקרא מצוי הצירוף שְׁאֵר בָּשָׂר, גם הוא במשמעות קרוב משפחה. צירוף זה הוא סמיכות נרדפים – כלומר שתי המילים המרכיבות אותו הן בעלות אותה משמעות. סמיכויות נרדפים רווחות למדי במקרא, כגון 'עב הענן', 'מעון ביתך', 'יקר תפארת גדולתו'. המילה בָּשָׂר רומזת לקשר משפחתי גם בצירוף עַצְמוֹ וּבְשָׂרוֹ, כגון בדברי שבטי ישראל לדוד המלך "הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ" (שמואל ב ה, א).

האם יש למילה שְׁאֵר זיקה גיזרונית למילים שְׁאָר, שְׁאֵרִית, נִשְׁאַר והִשְׁאִיר?

יש לדעת כי לא לכל זוג מילים בעלות הרכב עיצורים זהה יש בהכרח גיזרון (אטימולוגיה) משותף. לעיתים אף אפשר להוכיח בעזרת השוואה ללשונות שמיות אחרות שמדובר בשורשים היסטוריים שונים שנזדהו בעקבות תהליכים מסוימים בהתפתחות הלשון.

חוקרים אחדים הביעו השערה שהמילה שְׁאֵר במשמע 'בשר' קשורה למילה הערבית ثَأْر (ת'אר) – 'נקמת דם'. ואולי אפשר לפרש גם את המילה העברית שְׁאֵר במשמעות 'דם' בפסוק "חֲמָסִי וּשְׁאֵרִי עַל בָּבֶל תֹּאמַר יֹשֶׁבֶת צִיּוֹן, וְדָמִי אֶל יֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים תֹּאמַר יְרוּשָׁלָ‍ִם" (ירמיה נא, לה). בשלב מסוים של התפתחות העברית העתיקה הֵחֵל העיצור th להיהגות תמיד sh, וכך נזדהה השורש ת'א"ר עם שורש קדום אחר – שא"ר, הוא שורש המילים שְׁאָר, שְׁאֵרִית, נִשְׁאַר וכדומה. יש שנוצר בתודעת הדוברים קישור שבדיעבד בין מילים מן השורשים השונים שהזדהו – כגון המחשבה שקרובי משפחה של אדם נקראים שְׁאֵרִים מפני שהם האנשים שהוא משאיר אחריו. תופעה זו מכונה אטימולוגיה עממית.

לעיתים הזדהות הצליל של שורשים היסטוריים שונים גורמת להיעלמותו של אחד מהם – בדרך כלל הנדיר יותר. ייתכן שמסיבה זו חדלה המילה הקדומה שְׁאֵר מלשמש כבר בתקופת בית שני, ובלשון חכמים אינה מתועדת כלל. בעברית החדשה המילה נדירה בשימוש היום־יומי, אך יש שהיא משמשת בשירה ובספרות. כך למשל בשירו של ח"נ ביאליק "בשל תפוח":

וַאֲנִי עִם פְּנִנָּה שַׁאֲרָתִי
לָשׂוּחַ אֶל הַגַּן יָצָאתִי.

הערה: בעברית החדשה משמש המונח שָׁאִיר (על משקל המילים קָטִין, בָּגִיר) – בן משפחה שנשאר בחיים אחרי מות קרובו ויש לו זכאות בדיני ירושה. מונח זה קשור בראש ובראשונה אל הפועל נִשְׁאָר, אך נראה שנוצר גם בזיקה למילה שְׁאֵר – שהרי מדובר בקרוב משפחה שנשאר. מכל מקום נכון לומר קִצְבַּת שְׁאִירִים ולא "קצבת שאֵרים".

כתבה קרן דובנוב.