ספרד, צרפת ואשכנז – מי הן?

לשוננו לעם מג, ד (תשנ"ב), עמ' 143–146

ספרד

שנת התשנ"ב הועמדה בסימן חמש מאות שנים לגירוש היהודים מספרד, ואירועים רבים הוקדשו לזכר מאורע זה – בתוכם חידון התנ"ך ביום העצמאות, שמעל בימתו התנוסס הפסוק מספר עובדיה: "וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב" (פס' כ). מתברר שנעלם מעיני רבים שהשם ספרד בפי עובדיה אינו מכוּון לאיספניה (או במבטא חכמינו: אספמיה), והנביא לא ראה אותה מן הסתם אפילו בחלום. אספמיה נזכרת בתלמוד כארץ רחוקה בקצה העולם – מהלך שנה מארץ ישראל. על החלום, שאינו מוגבל במקום, אמרו: "אדם יָשֵן כאן ורואה חלום באספמיא" (נידה ל ע"ב). לפי אחד המקורות שמתחילת ימי הגאונים (סדר עולם זוטא), ראשיתו של יישוב יהודי בספרד חלה רק אחרי חורבן בית שני, וזה הלשון שם: "בא אספסיינוס והחריב הבית והגלה את ישראל ובתים הרבה מבית דוד ויהודה לאספמיא היא ספרד" (פרק תשיעי, מהדורת גרוסברג). הזיהוי של אספמיא וספרד נמצא כבר בתרגום יונתן לפסוק הנזכר מספר עובדיה. תרגום זה מביא את השם צרפת שבפסוק בלי שינוי, אולם במקום ספרד הוא כותב אספמיא.

ואנו שואלים: מה עניין ספרד אצל אספמיא וכיצד נוצר הזיהוי המוזר הזה?

נראים דבריו של ש"י רפאפורט (ספר ערך מלין, ורשה תרע"ב) בעניין זה, וזה לשונו: "כי היוונים קראו לכל ארצות המערביות לארצם… ובייחוד איטליה ואספמיא העספערא (=הֶסְפֵּרָא)… ומושב שרי מעלה הממונים על הארצות ההן העספערידעס (=הֶסְפֵּרִידֵס)… ולקח המתרגם (יונתן ופשיטא) הפרט בעד הכלל והבין בשם ספרד – אספמיא". פירושו של דבר, שהתרגום הרואה בספרד אספמיא נובע מדמיון הצליל של הֶסְפֵּרָא – ועוד יותר של הֶסְפֵּרִידֵס – לספרד, ואף שהיה השם הֶסְפֵּרָא כללי לארצות אחדות, צמצמו אותו המתרגמים והֵחילו אותו על אספמיא בלבד.

והיכן שוכנת ספרד שכיוון אליה עובדיה בנבואתו? בעניין זה חלוקות הדעות. אפשרות אחת היא שהבי"ת היא חלק מן השם, והשם עצמו חסר בי"ת לציון המקום – ממש כמו "אשר כנענים" שבאותו פסוק במקום 'בכנענים', ולפי זה בספרד אפשר שהיא עיר היושבת על חוף בוספורוס. זיהוי זה בא בוולגטה, שבה התעתיק של "בספרד" הוא in Bosforo . היום מוסכם שהבי"ת הדבוקה למילה ספרד היא מאותיות השימוש, וספרד היא הצורה הארמית של השם סַרדיס, הממלכה הלוּדית שבאסיה הקטנה שהגיע אלינו דרך הפרסית והאכדית: ;S(a)parda וזה המקום שכיוון אליו הנביא.

יהיה הפירוש אשר יהיה – לאספמיא לא כיוון עובדיה בנבואתו ולא חזה את גירוש היהודים מאותה ארץ רחוקה, שבימיו לא היו בה יהודים כלל.

צרפת

מנהג זה שנהגו בו אבותינו בדורות הראשונים של ימי הביניים – לכנות מדינה באירופה על פי שם מקראי הדומה לה בצלילו – מנהג זה אינו חל על ספרד בלבד. כך אירע גם לשם צרפת הנזכר גם הוא באותו פסוק בספר עובדיה בצד השם ספרד. אין ספק, שצרפת זוהי העיר הנזכרת גם בסיפורי אליהו הנביא (מלכים א' יז, ט–י), עיר השוכנת ליד צידון על חוף הים המערבי בצפון ארץ ישראל. ולפי זה הכתוב בעובדיה "אשר כנענים עד צרפת" כולל למעשה את ארץ ישראל כולה. סיבת הכינוי צרפת לארץ פרנצא היא הדמיון המופלג של שלושת העיצורים שבשני השמות.

צרפת המקראית קרויה היום בפי הערבים צרפנד (صرفند): והוא בלי צל של פקפוק גלגול מן השם העברי צרפת. התי"ו בצרפת דגושה היא בכוח, ואין הדגש בא לכלל גילוי בסוף התיבה – כדין הדגש החזק בדרך כלל, אבל הוא גלוי בשם צרפַתָּה.[1]

דגש זה פורַק לשני עיצורים, שהאחד מהם שוּנה לנו"ן לשם ההתרחקות מן הדמיון, ואילו התי"ו המקורית האטומה נידמתה לנו"ן הקולית והייתה לדל"ת, כפי שקרה גם לשמות אחרים (עיין: י' אליצור, קתדרה 54 [תש"ן], הערה 41).

כללו של דבר: אין בין צרפת שבמקרא לצרפת שבאירופה אלא דמיון הצליל בלבד, אף על פי שרש"י מביא את הזיהוי של צרפת עם פרנצ"א בפירושו לפסוק מעובדיה: "אומרים הפותרים צרפת היא המלכות שקורין פרנצ"א בלעז". ואף אבן־עזרא מעיד על השימוש הממושך בשני השמות צרפת וספרד לשתי המדינות שבאירופה. אבינרי מצטט את רש"י ומוסיף שדברי רש"י לא הובאו "אלא כלפי המחמירים שלא כדין, שביקשו לדחות את צרפת וספרד מפני פראנציה והישפניה" (היכל רש"י, ב, מלון פרושי רש"י, תל אביב תש"ט, עמ' רצג). כדעת "המחמירים" סברו גם קצת מחברי האקדמיה, ודעתם הייתה שראוי להשאיר את השם ספרדי רק לציון מוצאו של יהודי המתייחס על עדה מסוימת (כמו אשכנזי), ולא לציון שמה של המדינה. דעה זו דעת מיעוט הייתה ולא נתקבלה. השמות ספרד וצרפת נשארו אפוא בעינם.

אשכנז

תמוה מכל השמות המקראיים שיוחסו למדינות באירופה הייחוס של אשכנז לגרמניה. הלוא אפילו אות אחת אין באשכנז כדי לרמוז על גרמניה! השם אשכנז מובא בספר יוסיפון – ספר עברי על ימי הבית השני שנתחבר בידי מחבר אנונימי בן אמצע המאה העשירית. מסופר שם על אספסיינוס: "בעת ההיא בא בספסינוס שר החיל אשר שלָחוֹ נירוס אל ארץ המערב ואשכנז ובריטנייאה וסקסוניא ואסקוטיא ויכניעם…" (יוסיפון, מהדורת פלוסר, כרך א, עמ' 298). ובהערה על אשכנז המהדיר מעיר: "המחבר מתרגם אפוא את גרמניה בשם מקראי 'אשכנז', והוא לפי כל הנראה העד הראשון לזיהוי זה של אשכנז עם גרמניה". ואולם הזיהוי של אשכנז עם שבטי הגותים קדם לעדות של יוסיפון במאות שנים. בכרוניקה של היירונימוס, שזמנה מחצית האלף הראשון לספירה, נאמר בדיון על לוח העמים שבבראשית י: "אשכנז הם השבטים הגותיים". מכאן מסיק פלוסר שהזיהוי של אשכנז עם השבטים הגותיים מוצאו בתקופת הגותים עצמם. ובמבוא פלוסר מסכם: "מסתבר שמוצא הזיהוי גרמניה־אשכנז הוא בכך שבעבר בני העם הגותי, הטאוטוניים, ראו את עצמם כצאצאי בני אשכנז שבמקרא" (שם, כרך ב, עמ' 104).

עד כאן עדות הכתובים על עצם הזיהוי, ועדיין לא נתבררה התמיהה מה בין הגותים או הגרמנים לשם אשכנז. תמיהה זו יפה היא מתיישבת בדברי ואלאך (I.L. Wallach, MGYJ 83 [1939], עמ' 302–304). לדברי ואלאך מקור הזיהוי בתחום התרבות הערבית שכינו בה את האזור של גרמניה וסקנדינביה – מולדת הגותים – בשם הכולל א(ל)שכנזה – שהוא השם לסקנדינביה (=Scandza) בתוספת אל־הידיעה הערבית. מכאן הדרך סלולה לשֵם אשכנז (מבני גֹמֶר ברשימת העמים בבראשית י, ג): הלוא שכנזא בתוספת האל"ף התחילית מן היידוע הערבי שווה כמעט בכול לאשכנז (כנגד ה־S הלועזית רגילים היו בימי הביניים לכתוב שׂ, וייתכן שעובדה זו של כתיב תרמה אף היא לזיהוי). במשך הזמן צומצם השם לגרמניה בלבד.

שמות נוספים

וכשמות אלו גם שמות אחרים של מדינות באירופה שנקראו על פי שמות מקראיים, כגון: תּוֹגָר, תּוֹגַרְמָה, לתורכיה (=טורקיה), ששימש את סופרינו בימי הביניים ובתקופת ההשכלה דוגמת י"ד ברקוביץ: "לקח האנגלי מידי התוגר את ארץ ישראל" (סיפורים, תשי"ט, עמ' רכב; דרך אגב: תוגר נזכר במגילת המלחמה מקומראן [ב, 11] כאחד משבטי הארמים). יתר על כן: טורקיה זכתה לשם נוסף, הלוא הוא תירס (מֶשֶׁךְ ותִירָס נזכרים בבראשית י, ב. התרגום המיוחס ליונתן תרגם את תירס – תרקי, וזו זוהתה בתקופת ההשכלה עם טורקיה).

דרך אגב ייאמר כאן, שאותו אשבול מן הדגניים, הנושא טורי גרעינים רבים, נקרא תירס על שם ארץ טורקיה! פרי אדמה זה הגיע מאמריקה הרחוקה דרך ספרד אל האימפריה הטורקית, ומן הטורקים נודע גם בארצנו. משום כך נחשבה טורקיה לארץ המוצא של הצמח, ומכאן שמו (ראה גם: גב"ע צרפתי, לשוננו לעם לב [תשמ"א], עמ' 190–191).

כל התרגומים העתיקים זיהו את כפתור (היא כרתים), מולדת הפלשתים, עם קפדוקיא שבאסיה הקטנה, בגלל קרבת הצליל בלבד. במגילת בראשית מקומראן (כא, 23) היא נקראת כפתוך.

ואפילו השֵם הָגָר זכה לזיהוי עם מדינה באירופה: זיהו אותו עם הונגריה, וכשמסַפר עגנון על ראשית היישוב בארץ שתושביה "קצתם דיברו רוסית או פולנית או הגרית" (אורח נטה ללון, עמ' 435) לא התכוון לערבית אלא להונגרית. הדמיון החלקי מאוד של השם המקראי לשם המדינה די היה בו לצורך הזיהוי.

פתחנו את דברינו בשמה של ספרד לרגל חמש מאות שנים לגירוש היהודים מתוכה, וגם בסיום הדברים נזכיר אותה שוב – הפעם כדי לציין ש'עִברוּת' שמות על פי הצליל אינו מתבסס רק על המקור המקראי. ארץ אישפניה זכתה אף לכינוי חצי אי השפנים, כאשר יעיד שירו של יל"ג "במצולות ים":

ימים רבים ישבו גולי ציון שאננים
בקצה נגב אירֹפָּה בחצי־אי־השפנים;
בערָב ערֵב שבתם ומנוחתם נעֵמה
ובני מַחמַד כל מחמָד לא מנעו מהֵמה:
טוּב הארץ אכלו, כאחים ישָבו
שכחו גלותם וכאזרחים נחשָבו.

ש"ב

 

_________________

[1] הערת המזכירות המדעית: התי"ו דגושה רק בחלק מעדי הנוסח. בנוסח המסורה התי"ו רפה.