כהה וקהה

רבים מתבלבלים בין שמות התואר כֵּהֶה וקֵהֶה, אך מדובר במילים שונות שהוראתן שונה. כֵּהֶה הוא חשוך, מעורפל ונוטה לשחור, ההפך של בָּהִיר. המשמעות היסודית של קֵהֶה היא פגום וחסר, שחודו נפגם, ומכאן ההפך של חַד. סכין קהה היא סכין לא חדה, וזווית קהה היא זווית של יותר מ־º90, ההפך מזווית חדה. חבלה קהה היא מכה יבשה, כלומר מכה שלא נגרמה מדבר חד ולכן איננה מדממת. קְהה חושים הוא מי שחושיו אינם מחודדים.

בלשון ימינו ההבחנה בין כהה לקהה אומנם רגילה ומקובלת, אך במקורות העברית מילים מן השורשים כה"י וקה"י אינן כה רחוקות במשמען. נראה כי ביסודו מציין השורש כה"י חולשה ורפיון; כך עולה מפסוקים דוגמת "וְרָפוּ כׇל יָדַיִם וְכִהֲתָה כׇל רוּחַ" (יחזקאל כא, יב),[1] וכך משתמע מן הצירוף המקראי כהו עיניו – היינו 'נחלשו עיניו' – בהקשר של איבוד הראייה. על יצחק בזקנתו נאמר "וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (בראשית כז, א), ועל עלי הכהן נאמר "וְעֵינָיו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" (שמואל א ג, ב) ולעומתם על משה נאמר "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים לד, ז).[2] ברם אפשר שהפועל כָּהָה בהקשר הזה מציין דווקא עמעום והחשכה, ואולי הוא קשור בתפיסה המקראית שלפיה עין הרואָה היטב היא עין ש'יש בה אור' דוגמת "רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה" (שמואל א יד, כט). ייתכן כי תפיסה זו נרמזת בביטוי המקביל מלשון חז"ל: כהה מאור עיניו (משנה נגעים ב, ג; בבלי פסחים סב, ב). ההתלבטות בין ההוראות אינה פוסחת על התואר כֵּהֶה עצמו, שבמקרא הוא כינוי לנגע צרעת שמאבד את צבעו הלבן – סביר שהכוונה היא 'נחלש (מראהו העז)' אך אולי הוא מורה דווקא 'נעשה לא בהיר', 'נוטה לגוון שחור'.

הפועל קָהָה או קֵהָה בא במקרא בהוראת 'פָּגַם', 'היה לא חד': "אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל" (קהלת י, י). לפי זה אין  הוא רחוק כל כך מן כָּהָה המורה חולשה ורפיון, ואומנם יש מן הבלשנים שסברו ששני השורשים קרובים.[3] הפועל קָהָה בא במקרא עוד שלוש פעמים, ביחס לשיניים, כגון בפסוק "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה" (ירמיהו לא, כח). מקובל להבין כי שיניים קהות הן שיניים פגומות, לא חדות (משל לחוסר היכולת לאכול). אף בלשון חז"ל, במענה לשאלתו המתריסה של הבן הרשע, ההגדה מציעה: "אף אתה הקהה את שיניו", כלומר השב לו תשובה ניצחת (שיניים קהות מצטיירות כִּמנועות מלהחזיר מענה). מן המשנה באבות עולה שגם ענבים (רבים של ענבה) כשהן בוסר, הן ענבים קהות: "הלמד מן הקטנים למה הוא דומה? לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגִתו. הלמד מן הזקנים למה הוא דומה? לאוכל ענבים בשלות ושותה יין ישן" (משנה אבות ד, כ), ומכאן שקהות הן 'פגומות', 'לא ראויות (למאכל)', 'לא בשלות'.

ייתכן אפוא שההבחנה בין בין כֵּהֶה לקֵהֶה הפכה לברורה ומוחלטת ברבות הימים בעקבות ההקשרים המוכרים יותר שבהם הם באים: כֵּהֶה מוכר בהקשר של צבע (העור) ואור (העיניים) ואילו קֵהֶה מוכר בהקשר של ברזל ושיניים. אגב צירופים דוגמת 'חד עין' ו'עין חדה' אינם מלמדים על קרבת השורשים כיוון שהם נוצרו בעברית רק בעת החדשה בעקבות מקבילות בלשונות אירופה.

____________________

[1] וכן בצירוף רוח כהה במובן 'רוח חלשה': "לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן, שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה" (ישעיהו סא, ג). הצירוף רוח כהה במובן הזה מוכר גם ממגילות מדבר יהודה.

[2] הוראה זו של השורש כה"י היא גם הבסיס לדרשה תלמודית: על תפילין נאמר "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (שמות יג, טז), ודורשים "ידך זו שמאל… מ'ידכה' כתיב בה"י – כהה" (מנחות לז ע"א), כלומר מן הכתיב "יד-כה" (ולא "ידך")  לומדים שהיד שבה כורכים את רצועות התפילין היא יד שמאל, היינו היד הכהה, החלשה (אבל קטע זה, שנקרה גם במדרש מאוחר, אינו מופיע ברבים מעדי הנוסח של גמרא זו).

[3] כך סבר הבלשן הנודע קרל פרידריך ברוקלמן (וכך הוצע במילון HALOT). בקטע (קטוע) ממגילת מלחמת בני אור בבני חושך (ממגילות מדבר יהודה מימי בית שני) מוצאים "שַנן כלי מלחמתה ולוא יִכהו עד…". 'לשנן' פירושו 'לחדד', והינה לפנינו 'כהה' במובן 'קהה'.