פרופסור זאב בן־חיים הלך לעולמו ביום ל’ באב תשע”ג (6 באוגוסט 2013)
פרופסור זאב בן־חיים הלך לעולמו ביום שלישי ל’ באב תשע”ג (6 באוגוסט 2013) בשנתו המאה ושש. פרופ’ בן־חיים היה נשיאה השני של האקדמיה ללשון העברית ומייסד מפעל המילון ההיסטורי שלה. בן־חיים נולד בגליציה, הגיע לארץ בשנת תרצ”א לשנה ולמד במכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית, ובשנת תרצ”ג עלה ארצה. היה חתן פרס ישראל ופרס רוטשילד וחבר האקדמיה הלאומית למדעים, מגדולי חוקרי הלשון העברית והארמית בכל הזמנים ומכונן מחדש את מחקר מסורותיהם של השומרונים. זאב בן־חיים היה המזכיר המדעי של ועד הלשון מימי נשיאותו של חיים נחמן ביאליק. היה עמוד התווך של החוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית מ־1947 עד פרישתו בשנת 1976. העמיד תלמידים הרבה ובהם מובילי המחקר בעברית ובארמית בדורנו.
הלווייתו יצאה ביום רביעי א’ באלול תשע”ג (7 באוגוסט 2013) בחמש אחר הצהריים מבית האקדמיה ללשון העברית בירושלים.
פרופ’ זאב בן־חיים היה מגדולי הבלשנים העברים בדורנו, מחשובי חוקרי העברית והארמית לרובדיהן, נשיא האקדמיה ללשון העברית במשך שנים רבות ומייסד מפעל המילון ההיסטורי של הלשון העברית.
המילון ההיסטורי אמור לכלול את כל המילים בעברית מראשיתה לפני למעלה משלושת אלפים שנה ועד היום. מילונים דומים קיימים בכל ארצות התרבות (דוגמה מפורסמת: Oxford English Dictionary הגדול, בן עשרות הכרכים). בתבונה ובחזון ייסד בן־חיים את המילון הזה בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת. הוא בדק בקפידה את מה שנעשה בארצות התרבות בתחום הזה, וגיבש דרך משלו. כבר אז הבין וקבע שהעבודה תיעשה באמצעות המחשב (“מכונה מכנוגרפית”, בלשון הימים ההם). חֶבֶר עובדים מדעיים מוכשרים וחרוצים שבחר בן־חיים התחילו במלאכה הכוללת איתור כתבי יד, פיענוחם, העתקתם, ניתוח בלשני של כל המילים, וכאמור, הכנסתם למאגר ממוחשב. המאגרים כוללים היום את ספרותנו העתיקה (מגילות ים המלח, משנה, תלמוד, מדרשים, הפיוט הקדום ועוד), התחלות מספרות ימי הביניים ומדגם גדל והולך של הספרות החדשה – הכול לפי התכנית והשיטה שהגה בן־חיים. (אגב, המאגר הייחודי הזה זמין במרשתת [האינטרנט]). הוא הרבה להדגיש את חשיבותו של מילון היסטורי דווקא לשפתנו, שהוחייתה לאחר 1700 שנה שלא דיברו בה.
תחום המחקר הייחודי של בן־חיים הוא לשונם של השומרונים – העברית והארמית שבפיהם ובכתביהם. לאחר מחקר מדוקדק ומפרך באלפי פרטים הוא הראה שהעדה הזאת שימרה בדייקנות מפליאה מסורת קריאה שיסודה בימי בית שני, והיא עדות חשובה ביותר לעברית שהילכה בארץ ישראל באותה תקופה. הוא מצא קווים רבים משותפים ללשון זו, ללשון מגילות ים המלח וללשון חז”ל. ההבדלים בין לשונות אלה ובין לשון המקרא במסורת טבריה לימדו אותנו פרק חשוב ביותר על התפתחותה ההיסטורית של העברית.
ידיו של בן־חיים רב לו גם בתחום הפוסקנות (הנורמטיביזם). עם עלייתו ארצה ב־1933 מינה אותו ביאליק, נשיא ועד הלשון באותם הימים, למזכיר המדעי של הוועד. במעבר לאקדמיה ללשון העברית ב־1953 היה בן־חיים מחבֵריה הראשונים; אחר כך שימש סגן נשיא ונשיא במשך שנים רבות. את השקפתו בהכוונת הלשון התווה במאמר מעניין ופורץ דרך “לשון עתיקה במציאות חדשה” (לשוננו לעם תשי”ג). לדעתו יש להכיר בחיוניותה של העברית החדשה, ועם זאת לשמור על רציפות היסטורית עם העברית המוּרשת מדורות. מצד אחד הוא לא קיבל את דעתם של מי שדגלו כבר אז בשיטת אי־ההתערבות המוחלטת בלשון (Leave your language alone), אבל לא נמנה גם עם השמרנים המובהקים. הוא כתב כבר אז (1953!) כך: “לשון הדיבור העברית, אף על פי שאין היא עדיין עמוקת שורשים ועצמאית ממש […] מוטב שננהג בה לפי הכלל: כל המדיר עצמו מן התיקונים, הרי זה משובח […]. אם תיהנה לשון הדיבור מחופש ותיפטר מעולם של המתקנים למיניהם, תהא גם לשון התרבות נשכרת, [… והיא] תשמש וַסָּת טבעי ללשון התרבות, למידת טבעיותה וחיוניותה, [… אבל] חובה היא לטפח את לשון התרבות שלנו ולסייע לה להתפתח בכיוון הרצוי לנו, בכל השטחים: בדקדוק הצורה ובתחביר, ובתנאי העברית המיוחדים – אף בשטח ההיגוי, במידה שדבר זה הוא בכלל בגדר ביצוע”.
פרופ’ בן־חיים היה אדם בעל אישיות מרתקת וכובשת: מצד אחד היה קפדן, ובעת הצורך נלחם על דעותיו בעקשנות; מצד שני האיר פנים לגדול ולקטן, ומעולם לא נטר טינה. בני משפחתו, חבריו לעבודה, תלמידיו ותלמידי תלמידיו הרבים יישאו את זכרו באהבה ובגעגועים.
כתב: ד”ר גבריאל בירנבאום.
