בתי כנסת ובתי כנסיות

לצירוף בית כנסת שתי צורות ריבוי תקניות: בתי כנסת ובתי כנסיות.

דרך הריבוי הרגילה של צירופי סמיכות בלשוננו היא על ידי ריבוי הנסמך (הרכיב הראשון בצירוף): בני אדם, בתי ספר, שִׂמלות כלה, נעלי בית, שעוני יד, וכך גם בתי כנסת.

ואולם בלשון חז"ל, אשר ממנה ירשנו את הצירוף בית כנסת, משמש דווקא הריבוי בתי כנסיות. דרך ריבוי זו – של הנסמך והסומך גם יחד – מוכרת מצירופים נוספים בספרות חז"ל: בתי מדרשות, בתי דינין, בעלי בתים, ראשי שנים, ערבי שבתות, מיני בשמים, דיני נפשות ועוד. חוקרי הלשון מציינים כי דרך ריבוי זו מצויה במיוחד בצירופים שבהם הסומך נושא את עיקר המשמעות של הצירוף ואילו הנסמך הוא מילה כללית דוגמת 'בית' או 'בעל'. ריבוי שני רכיבי הסמיכות נחשב לאחד ממאפייניה של לשון חז"ל, אם כי אפשר למצוא דוגמתו כבר בספרות המקראית מימי בית שני ('חרשי עצים', 'עמי הארצות', 'אנשי שמות') ופה ושם אף בספרות המקראית הקלסית ('לוחות אבנים', 'חרבות צורים').

צורת הרבים כנסיות אופיינית אף היא ללשון חז"ל (לעומת הצורה המתבקשת כְּנָסוֹת). ברובד לשון זה אנו מוצאים לעיתים את צורן הרבים המורחב ־יוֹת או ־אוֹת, כגון אות–אותיות, מִשְׁנָה–משניות, פרשה–פָּרָשיות, פקעת–פקעיות, שלשלת–שלשלאות, מרחץ–מרחצאות.

מצורת הרבים כנסיות נוצרה בגזירה לאחור המילה כְּנֵסִיָּה כבר בתקופת חז"ל, ומשמעה 'כינוס': "כל כנסייה שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים" (אבות ד, יא). זו משמעות המילה למשל בכינוי 'הכנסייה הגדולה' – הכינוס המרכזי של אגודת ישראל. ואולם כנסייה כיום היא בעיקר בית תפילה של נוצרים, וגם צורת הרבים כנסיות רגילה במשמעות זו.

בעברית בת ימינו רווחת יותר צורת הריבוי בתי כנסת העולה בקנה אחד עם דרך הריבוי הרגילה של צירופי הסמיכות, ואילו הצורה בתי כנסיות משמשת בעיקר בלשון הגבוהה ובספרות.

נעיר כי ריבוי הנסמך והסומך גם יחד משמש בימינו בעיקר כשכל אחד מהם מציין רבים במציאות, כגון 'תושבי הערים' (תושבים מכמה ערים לעומת 'תושבי העיר' – תושבים מעיר אחת), וכך גם 'הישגי המתמודדות' (לעומת 'הישגי המתמודדת'). ויש צירופי סמיכות שביסודם הסומך ברבים, כגון 'גן ילדים', 'מועצת תלמידים', 'שדה חמניות'.