גמא וגמע

רבים מתלבטים מה נכון יותר – גָּמָא מים או גָּמַע מים.

בתנ"ך אנו מוצאים את הכתיב באל"ף בלבד, כמסופר בסיפור רבקה ועבד אברהם: "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" (בראשית כד, יז). השורש גמ"א מציין שתייה, ו'הגמיאיני' פירושו 'השקיני'.

בספרות חז"ל אנו מוצאים את שני הכתיבים – באל"ף ובעי"ן. במקומות שונים יש ביניהם חילופי גרסאות, ובתלמוד הבבלי הכתיב בעי"ן הוא הרווח. יפה לראות שחכמי התלמוד התלבטו – בדומה למתלבטים בני ימינו – מה הצורה הנכונה בדברי המשנה "חלב כְּדֵי גמיעה" והכריעו על פי המקרא: "איבעיא להו [נשאלה להם השאלה]: כדי גמיאה או כדי גמיעה? אמר רב נחמן בר יצחק: ' הגמיאיני נא מעט מים מכדך'" (בבלי שבת עז ע"א).

חילופים בין עי"ן לאל"ף מוכרים מצמדים נוספים, כגון זאטוט–זעטוט ואִכּוּל–עִכּוּל, כחלק מתופעת החילופים בעיצורים הגרוניים. ויש הרואים בכתיב גמע בספרות חז"ל השפעה של הארמית.

בימינו מקובל יותר השימוש בפועל גָּמַע כבתלמוד הבבלי, אולי בשל מעמדו המרכזי של חיבור זה לאורך הדורות. ואולם אין כל פסול בפועל גָּמָא על פי הצורות באל"ף שבמקרא ובספרות חז"ל. גם בבניין הפעיל מקובלות כיום הצורות בעי"ן, כגון 'הגמעת עגלים', אך אפשר גם 'להגמיא עגלים' – ממש כפי שהגמיאה רבקה את עבד אברהם ואת גמליו.

הפועל גָּמָא–גָּמַע משמש לעתים במשמעות מושאלת, כגון "גמענו בשקיקה את דבריו". גם כאן אפשר לנקוט את שני הכתיבים, וגם כאן הכתיב בעי"ן הוא הרווח. משמעות מושאלת נוספת שבה פועל זה משמש היא 'רָץ', 'עבר מרחק כלשהו במהירות', כגון "עוד נלך ונלך ונגמע מרחקים" (דודו ברק, "טיול במגדיר הצמחים"). מקורו של שימוש זה באחד הפירושים לְפסוק מספר איוב: בתיאור כוחו וגבורתו של הסוס נאמר "בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ" (איוב לט, כד), ויש המפרשים שהסוס כאילו "שותה" את הארץ בדהירתו המהירה (לפי פירוש אחר 'יגמא' פירושו 'יחפור גומות בארץ' בדהירתו). גם במשמעות מושאלת זו אפשר לנקוט את שני הכתיבים, אך רבים מקפידים על הכתיב באל"ף כדי לשמור על זיקה לפסוק. אחרים אף מקפידים על שימוש בבניין פיעל ולא בבניין קל במשמעות מושאלת זו: לְגַמֵּא מרחקים וכדומה, על פי "יְגַמֶּא ארץ".

בעקבות הפסוק באיוב נקבע באקדמיה המונח גַּמְאָן תמורת sprinter – רץ למרחקים קצרים (במונחי אתלטיקה קלה משנת תשכ"א, 1961), אך כיום רווח אָצָן.