בול העברית: בול חדש בישראל (תשע"א, 2011)
השירות הבולאי בעצה אחת עם האקדמיה ללשון העברית הנפיק בימים אלו בול חדש לשפה העברית. את הבול עיצב דויד בן־הדור. במרכזו שתיל רענן שהעלים שלו רושמים את המילה "עברית"; שורשיו יונקים מרובדי לשוננו והם עשויים שורות של מילים הלקוחות מרבדים אלו: המקרא, ספרות חז"ל, ימי הביניים והעת החדשה.
השפה העברית היא שפה עתיקה, שהתפתחה במשך אלפי שנים ונשמרה כשפת תרבות לאורך כל אותן השנים . בדורות האחרונים – בדרך שאין לה אח ורע – חזרה העברית ונהייתה שפה חיה, המשמשת בכל הנסיבות גם בדיבור וגם בכתב. היא יונקת מכל רובדי הלשון הקודמים לה ומתחדשת ללא הרף, ועיקר חידושה בא מתוך עצמה: מילים עתיקות מקבלות משמעות חדשה, מילים חדשות נוצרות בכלי היצירה של העברית העתיקה – שורשים ומשקלים וסיומות. בד בבד היא מתעשרת ממגעה עם לשונות אחרות, כפי שהיה בכל הדורות הקודמים.
הממשלה החליטה על הנפקת בול לציון ייחודה של העברית: קיומה המתמשך, אוצרותיה שהלכו והצטברו והפיכתם לעושר השמור לבעליו לטובתו עם תחייתה.
לשון המקרא מספקת ללשוננו את המילים הבסיסיות ביותר כמו אָדָם, יוֹם, מַפְתֵּחַ, וגם מילים מופשטות ומליציות כמו אַחֲוָה, דְּרוֹר, אֱמֶת.
לשון חז"ל הוסיפה שפע של מילים נרדפות כמו אִילָן (עץ), חָזַר (שָׁב), וגם מילים שלא היו מוכרות מן המקרא כמו כַּוֶּרֶת וגֶשֶׁר. לא מעט מן השפע הזה נשאב מן המגע עם הארמית.
מספרות ימי הביניים ירשנו מילים מופשטות כמו אֵיכוּת, ומילים שאולות מן הערבית כמו תַּאֲרִיךְ, וכן מילים שנוצרו בלשון השירה של התקופה כמו מַעַשׂ ומִבְחָן.
בעת החדשה – עם התרחבות השימוש בעברית בספרות מאמצע המאה השמונה־עשרה, וביתר שאת עם תחיית העברית בדיבור – העברית עומדת באתגר מתמשך של התאמה לחיים המודרניים ביצירת מונחים עבריים חדשים ומתחדשים – הן מופשטים הן טכניים וטכנולוגיים – מתוך העברית וברוחה. החידושים – מהם יצירות של אנשים פרטיים ושל מוסדות, ומהם פרי מאמץ המינוח של ועד הלשון, וכיום של האקדמיה ללשון העברית, שבה נאספים אוצרות העברית בכל תקופותיה במפעל המילון ההיסטורי.
מתוך רובדי הלשון הקודמים ממשיכה כל העת נביטתה וצמיחתה של העברית.
תיאור הבול
במרכז הבול – שתיל, שהעלים שלו רושמים את המילה "עברית", המאחדת את כל רובדי לשוננו. השתיל מייצג את העברית המתחדשת; שורשיו עשויים שורות של מילים הלקוחות מן הרבדים השונים: המקרא, ספרות חז"ל, ימי הביניים והעת החדשה.
את לשון המקרא מייצג שבר חרס ובו מכתב בכתב עברי עתיק מן המאה השביעית לפני הספירה. בשורש (המרכזי) היונק ממנה באות המילים: מִשְׁפָּחָה, אַחֲוָה, נֶפֶשׁ, מַפְתֵּחַ, צֶדֶק, מֶרְכָּבָה, דְּרוֹר, כָּזָב, רַעַם, כְּפִיר.
את לשון חז"ל מייצגת מגילת קלף ובה קטע מן המשנה. לשון המשנה משקפת את העברית שדוברה בארץ ישראל במאה הראשונה והשנייה לספירה. בשורש היונק ממנה (מימין לשורש המרכזי) נמצאות המילים: כְּנֶסֶת, אִילָן, גֶּשֶׁר, תִּינוֹק, לָקוֹחַ, כַּוֶּרֶת, חֹטֶם
את לשון ימי הביניים מייצגים ספרים בכריכות האופייניות לתקופה. בשורשים היונקים ממנה מופיעות המילים: אֵיכוּת, כַּמּוּת, שְׁלֵמוּת, תַּאֲרִיךְ, אֹפֶק, קֹטֶר, לַחַן, הַשְׁוָאָה, מִבְחָן.
את העברית של העת החדשה מייצגת מקלדת המחשב המהווֶה חלופה מודרנית לספר. בשורשים הקיצוניים רשומות המילים החדשות: חֲוָיָה, חַמְצָן, מִסְרוֹן, אֲדִיבוּת, מוֹנִית; מַחְשֵׁב, תַּקְלִיטוֹר, מִדְגַּנִּים, מִרְעָשׁ (סנסציה); נְבִיטָה (המילה הרשומה בגבעול).
על השובל בא הצירוף "לשון עתיקה במציאות חדשה" שטבע פרופ' זאב בן־חיים, מגדולי חוקרי העברית וממקימי האקדמיה ללשון העברית ונשיאָהּ בשנים תשל"ד–תשמ"א. צירוף זה הוא כותרת למאמרו משנת תשי"ג (1953), שדן במצבה המיוחד של העברית החדשה. לדברי בן־חיים, "לא זהו הדבר האופייני לעברית, ששינתה תוכן (כדבר הזה הוא נחלת כל לשון בעולם)… אלא זה שלא מת בה שום דבר – הוא ייחודה… משום כך קיימות בלשוננו… שכבות זו על יד זו, ולא זו על גב זו כבלשון מן הלשונות הממשיכות את קיומן ברציפות היסטורית".
