אגדה והגדה, אגדות ומעשיות

המילה הַגָּדָה היא שם הפעולה של הפועל הִגִּיד, ולפיכך משמעותה המקורית היא 'אמירה'. כבר בתקופת חז"ל יוחדה למילה הזאת המשמעות 'דרשה, סיפור או דבר חכמה שנאמרים כדי לפרש או להרחיב את דברי התורה שבכתב או את דברי הנביאים והכתובים'. כיוון שבתקופה זו הייתה השפעת הארמית רבה על העברית, התחילו להשתמש בבבואתה הארמית של המילה הזאת – אגדה – באל"ף, שכן בארמית האל"ף היא המשמשת את הבניין הגורם אַפְעֵל, המקביל לבניין הִפְעִיל בעברית. כלומר, אין בין אגדה להגדה אלא שינוי צורה בלבד ללא כל הבדל במשמעות. כך במקורו של דבר. אולם ברבות הימים גברה הצורה אגדה ודחקה את הגדה, וזו נשארה לשמש בעברית בעיקר בצירוף הגדה של פסח (ובשתי משמעויותיה; במשמעות הראשונה: 'אמירה', לקיים מצוות "והגדת לבנך ביום ההוא" [שמות יג, ח], וכן במשמעות של דרשות על דברי התורה שה"הגדה" מלאה בהן). ואכן, עוד בימי הביניים אנו מוצאים שאותה הגדה של פסח נכתבת גם באל"ף: אגדה, וכתיב זה מצוי בספרות הרבנית אף קרוב לעת החדשה.

בתקופה מאוחרת הרבה יותר (כנראה לא לפני המאה השמונה־עשרה) התחילו להשתמש במילה אגדה במשמעות 'סיפור דמיוני', 'דבר לא מציאותי', כנראה בהשפעת המילה הלועזית לֵגֶנדה (legend). ומכאן התרגום לאמרתו המפורסמת של הרצל, המשמשת כמוטו של ספרו אלטנוילנד: "אם תרצו, אין זו אגדה" (שהרי, כידוע, הרצל עצמו לא ידע עברית, והנוסח של אמרה ידועה זו הוא – Wenn ihr wollt, ist es kein Märchen. ודוק, שבתרגום אלטנוילנד ליידיש שיצא לאור בוורשה בתרס"ב [1902] ניתרגם אותו משפט: "אויב איהר ווילט, איז דאס ניט קיין בבא מעשה"). אגדות בריבוי משמשת בלשון ימינו כצורת הריבוי של אגדה במובן המחודש הזה.

המילה מעשייה משמעותה 'סיפור מעשה שקרה, אמִתי או דמיוני'. ראשיתה בימי הביניים כצורת הריבוי של מעשה (=מעשה שהיה). מאוחר יותר, בתהליך של "גזירה לאחור", נגזרה ממעשיות צורת היחיד מעשייה.

בימינו חוקרי הפולקלור מבחינים בין אגדה למעשייה: אגדה היא סיפור שרבים ממספריו ומשומעיו מאמינים שהתרחש במציאות, כגון סיפורים על נסים וקדושים; מעשייה היא סיפור בדיה ופנטזיה, וכך תופסים אותו מספריו ושומעיו.

כתב: גבריאל בירנבאום
לשוננו לעם מה (תשנ"ד), עמ' 101