לכל המתלבטים בשאלה מתי לכתוב כל (בלי וי"ו) ומתי לכתוב כול (בווי"ו):
כשהמילה 'כול' עומדת לעצמה – היא נכתבת בווי"ו. לרוב סימן ההיכר הוא שהמילה מיודעת: 'הכול'. לדוגמה: דיברנו על הכול, הכול יודעים ש־, היא טובה בַּכול. ויש גם כול בלי יידוע, למשל: קודם כול, מְסַפר יודע כול, כול יכול (= יכול הכול), מכול וכול.
לעומת זאת כאשר המילה 'כל' נסמכת למה שבא אחריה – היא נכתבת בלי וי"ו. לדוגמה: כל אחד, כל הילדים, כל כך, כל הכבוד, כל הזמן שבעולם, ככל האפשר, ככל שנוכל, כל מה שהיה, כל מי שבא. תנו דעתכם שבצירופים אלו אי אפשר להוסיף את ה' הידיעה למילה כָּל־; ועוד סימן זיהוי: יש בהם תשובה על השאלות 'כל מה' או 'כל מי' (למשל: 'כל מה?' – 'כל הכבוד', 'כל מי?' – 'כל הילדים').
ההבחנה בין כול ובין כל משקפת את הניקוד של המילה: כאשר המילה עומדת לעצמה היא מנוקדת בחולם חסר (תנועה גדולה) – כֹּל. לדוגמה: הַכֹּל יודעים, מספר יודע כֹּל. לעומת זאת כאשר היא דבוקה למה שבא אחריה היא מנוקדת בקמץ קטן (תנועה קטנה) – כָּל. לדוגמה: כָּל הילדים, כָּל כך, בְּכָל שעה, לְכָל דורש, כָּל שרוח הבריות נוחה הימנו.
בניקוד המקרא
ניקוד המילה במקרא תלוי בטעמים, אך העיקרון דומה: כאשר המילה כֹּל מנוגנת בטעם לעצמה היא מנוקדת בחולם חסר, למשל:
- מִכֹּ֥ל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל (בראשית ב, טז)
- אֶת־הַכֹּ֕ל נָתַן ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ (דברים ב, לו)
- הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּ֥ל הָבֶל (קהלת א, ב).
לעומת זאת כאשר היא מחוברת במקף למילה שאחריה, היא מנוקדת בקמץ קטן, למשל:
- וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל־צְבָאָם (בראשית ב, א)
- אוֹדֶה ה' בְּכָל־לִבִּי אֲסַפְּרָה כָּל־נִפְלְאוֹתֶיךָ (תהלים ט, ב)
- כָּל־הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל־הַיָּם (קהלת א, ז).
לעיתים אף אפשר למצוא את שני הניקודים באותו הפסוק, למשל:
- כֹּ֖ל צִפּוֹר כָּל־כָּנָף (בראשית ז, יד)
- וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל־אֶחָיו וְכֹ֖ל הַדּוֹר הַהוּא (שמות א, ו)
- טוֹב־ה' לַכֹּ֑ל וְרַחֲמָיו עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו (תהלים קמה, ט).