בעברית בת ימינו רווח מאוד המבנה 'יש לו אֶת הספר', 'היה לי אֶת הספר'. סוגיה לשונית זו נחשבת נדושה, אך מה שנדוש בקרב אנשי הלשון עשוי להיות חידוש מפתיע לציבור הדוברים והכותבים.

משפטים המצרפים את מילית המושא את לפני שם עצם מיודע במשפטי יש / אין / היה רגילים על לשונו של דובר העברית. דוגמאות:

• יש לנו את הכבוד לארח אתכם.
• אין להם את כל המידע שהם צריכים.
• למי מבעלי החיים יש את הזנב הכי ארוך?
• הייתה לי את האפשרות להגיע ברכב, אבל העדפתי ללכת ברגל.

משפטים במבנה הזה חדשים למדי בלשוננו. לפי שעה לא מצאו חוקרי העברית החדשה תיעוד לשימוש בהם לפני העשור השני של המאה העשרים, הימים שבהם הייתה פעילות קדחתנית להשלטת העברית בכלל ולהשלטת עברית תקנית בפרט (ואומנם חלק מן העדויות המוקדמות הגיעו מתוך פרסומים מתחום תקנת הלשון שמתרים בציבור להימנע מן הניסוח הזה).

ובכן מה הבעיה בניסוח הזה?

במשפט 'יש לי ספר' הניתוח התחבירי המקובל הוא: יש – נשוא; ספר – נושא; לי – מושא.[1] אף אם ניידע את המילה 'ספר' – 'יש לי הספר' – מבנה המשפט וניתוחו אינם משתנים: הספר הוא הנושא. ואולם בניסוח 'יש לי את הספר' הופך 'הספר' למושא, שכן כידוע המילית 'אֶת' באה לפני מושא ישיר (ואם כן מבחינת המבנה הפורמלי המשפט 'יש לי את הספר' הופך למשפט חסר נושא).

מה הניע ומניע את דוברי העברית להוסיף כאן את מילית המושא 'את'?

חוקרי הלשון נטו לראות במבנה "יש לי את הספר" בָּבואה של מבנה מקביל בלשונות אירופה, כגון I have the book (באנגלית) או "איך האב דעם בוך" (ביידיש).^[2] בשונה מן העברית, בלשונות אלו הבעלות מובעת באמצעות פועל רגיל (to have וכדומה), ומבנה המשפט הוא נושא–נשוא–מושא, ודווקא בסדר הזה (ראו הרחבה לקמן); כלומר הבעלים ('אני') הוא נושא המשפט, והדבר שנמצא בבעלותי ('הספר') הוא המושא – בדיוק כמו במשפט העברי "אני [=נושא] מחזיק [ברשותי] את הספר [=מושא]".

ואולם המילה יש, ומקבילתה על דרך השלילה אין, מעמידות משפט במבנה אחר: הדבר שיש הוא נושא המשפט, והבעלים מובע כמושא עקיף ('לי').

הינה ניתוח השוואתי של המשפטים – באנגלית, בעברית "משובשת" ובעברית תקינה:

אנגלית	the book	have	I
ניתוח	מושא	נשוא (פועלי)	נושא
המבנה המשובש	יש	לי	את הספר
ניתוח	נשוא	[נושא?]	מושא
המבנה התקני	יש	לי	הספר
ניתוח	נשוא	מושא	נושא

אם כן, כנראה בהשפעת לשונות אירופה, דוברי העברית תופסים את הדבר שנמצא בבעלות כמושא, ועל כן כשהוא מיודע הם מוסיפים לו את המילית 'את', הבאה כרגיל לפני מושא ישיר מיודע.

כמצופה, מתקני הלשון נחלצו לנכּש את השיבוש הזה מפיהם ומכתבם של הדוברים.[3] כך למשל כתב משה גושן־גוטשטיין ב'טור הלשון' בעיתון 'הארץ' בשנת 1956:

איני יודע כמה פעמים כבר נזקקו מתקני הלשון לקוץ זה המכער את לשוננו, וכמה פעמים הסבירו ש"יש לי את…" אינו אלא תרגום של השקפה לשונית זרה… אין שום פתח להתיר "יש לי את…" ומצווה לעקור את הצירוף בכל מקום שהוא עולה. שבשתא הוא דעל, ועלינו לדאוג לכך שלא יקוים בו "כיון דעל על".

האקדמיה, כדרכה בשאלות תחביר וניסוח, נמנעה מלדון בעניין הזה, אבל מי שמקפיד בלשונו וכמובן מתקני הלשון ועורכי הלשון טורחים על השמטת 'את' במקרים האלה:

• יש לנו הכבוד לארח אתכם.
• אין להם כל המידע שהם צריכים.
• למי מבעלי החיים יש הזנב הכי ארוך?
• הייתה לי האפשרות להגיע ברכב, אבל העדפתי ללכת ברגל.[4]

עם הזמן החלו להתעניין במבנה הזה גם חוקרי התחביר של העברית החדשה, והם, כדרכם, באו לתאר ולא לתקן (רובם מסכימים שיש כאן השפעת הלשונות האירופיות המכונות habere languages). הניסיונות לבאר את פשר השינוי רבים ומגוונים (ראו 'מבחר מקורות'). נביא כאן אחד מהם בשפה קלה: במשפט 'יש לי את הספר' הדובר מעלה על פני השטח את הנושא ה"אמיתי" במשפט, הנושא שבמחשבתו של הדובר – כלומר 'אני' (שמובע במשפט באמצעות 'לי'). לפי זה המשפט 'יש לי את הספר' זהה למשפט 'אני מחזיק [ברשותי] את הספר', שבו הספר הוא באמת מושא.

הרחבה

לַצורך להוסיף את מילית המושא במשפטים כמו 'יש לי את הספר' מסייע גם סדר המילים במשפטי יש/אין. במשפט הפועלי הרגיל סדר המילים המקובל בעברית הישראלית הוא נושא–נשוא–מושא, ואילו במשפטי יש/אין הנושא בא בדרך כלל בסוף, והסדר הוא נשוא–מושא (עקיף)–נושא.

• יש לכם זמן; אין לי סבלנות; היו לו תוכניות.

כך גם במשפטי יש/אין שאינם מציינים בעלות אלא את קיומו של דבר במקום מסוים או בנסיבות מסוימות: הנושא בא אחרי 'יש' / 'אין' / 'היה' ולא בראש המשפט.

• יש (את) הספר הזה בספרייה; אין אוכל בבית; לא היו הבדלים ביניהם.

ונוסיף ונאמר: במשפטי יש/אין בזמן עבר או עתיד אפשר גם למצוא נטרול של המין והמספר של הפועל 'היה' בלשון הדיבור, כלומר נקיטת לשון זכר יחיד ללא קשר למין ולמספר של הדבר שהיה או שיהיה (שהרי הוא כבר אינו נתפס כנושא):

• *לא היה לי בעיה עם זה. (המשפט התקין: 'לא הייתה לי בעיה…')
• *אם יהיה לך פרטים נוספים תעדכן. (המשפט התקין: 'אם יהיו לך פרטים נוספים…')

ועוד זאת: את אותן התופעות שראינו במשפטי יש/אין אפשר למצוא גם במבנים אחרים הנפתחים בנשוא. בלשון הדיבור יש נטייה של חלק מן הדוברים להוסיף 'את' לפני הנושא הבא אחרי הנשוא ואף לנטרל את הפועל לזכר יחיד:

• *קרה לי את התאונה הזאת בדיוק באותו מקום. (המשפט התקין: 'קרתה לי התאונה…').
• *מגיע לכם את כל מחיאות הכפיים. (המשפט התקין: 'מגיעות לכם כל מחיאות הכפיים')

———————–

[1] כך מקובל לנתח משפטי קיום ואי־קיום: אם במשפט דוגמת 'אין אוויר' המילה 'אוויר' היא הנושא ו'אין' – הנשוא, גם במשפט 'אין לי אוויר' המילים 'אין' ו'אוויר' עודן הנשוא והנושא, והתוספת 'לי' היא מושא. עם זאת יש מי שחושב שהניתוח של 'יש לי ספר' אחר (ראו יהושע בלאו, יסודות התחביר העברי, עמ' 75).

[2] או בגרמנית: Ich habe das Buch.

[3] יש מי שניסה לבאר את השימוש הזה בהשראת פסוקי המקרא שמצרפים 'יש' ל'את', ובראשם: "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי" (בראשית כג, ח), כאילו 'נפשכם' הוא מושא מיודע ובכל זאת הוא בא אחר 'יש'. ואולם מקובל להסביר שהמילית 'את' בפסוק איננה הציין של המושא הישיר, אלא היא 'את' אחרת במובן 'עִם'.

[4] לא תמיד השמטת 'את' או החלפתה תעלה יפה, למשל קשה להמיר את המשפט 'יש לי אותו' ב'יש לי הוא', וגם מקורות העברית אינם מוסרים חלופה טובה יותר.