בלשונם של דוברי העברית בימינו רווחים ניסוחים דוגמת "אהבנו אחד את השני", "הם אמרו שלום אחד לשני", ואולם ניסוחים אלה זרים לעברית לדורותיה, ומתקני הלשון ממליצים להימנע מהם ולהעדיף תמורתם את המבנה 'זה את זה', 'זה לזה' וכדומה – "אהבנו זה את זה", "הם אמרו שלום זה לזה" – המוכר ממקורותינו.

דרכי ההבעה האלה שייכות לתחום ההדדיות, היינו לפעולה דו־כיוונית של שני משתתפים (או יותר): א כלפי ב ו־ב כלפי א (וכן הלאה).[1] כבר ברובדי הלשון הקדומים של העברית התפתחו כמה דרכים להבעת הדדיות.

הדרך הקצרה והפשוטה ביותר היא באמצעות פועַל שנושא בעצמו את ההוראה ההדדית. דא עקא היא מתאפשרת רק בקבוצה לא־גדולה של פעלים, בבניינים נפעל והתפעל, כגון נפגשו, נועדו, נישאו (נפעל) או התראו, התחבקו, התכתבו (התפעל). כשאנחנו אומרים "יצחק ורבקה נפגשו" כוונתנו לומר שהם פגשו זה את זה, יצחק פגש את רבקה ורבקה פגשה את יצחק; אלא שאם נרצה לומר שיצחק עזר לרבקה ורבקה עזרה ליצחק, נגלה שאין בנמצא פועל בשורש עז"ר שמביע במפורש את העזרה ההדדית. לשם כך יש בעברית דרך אחרת לחלוטין (והיא דומה במידה רבה לדרכים להבעת הדדיות בלשונות אחרות): ביטוי הכולל שני רכיבים שיש ביניהם יחסי הדדיות.

נראה כי המבנה היסודי ביותר הוא חזרה על שם העצם, כגון "וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה" (שמואל א יז, כא), "לא היו עושין לא חטאת על גבי חטאת" (משנה פרה ג, ד; ראו הערה 1). מבנה זה נדיר במקורות אלא אם כן מדובר באיברי גוף כגון "וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף" (מלכים א ו, כז), ובלשון ימינו: "החזקנו יד ביד", "הם יושבים גב אל גב", "לוחמים כתף אל כתף".

איש את אחיו/רעהו/חברו

המבנה הנפוץ ביותר במקרא הוא ביטוי המורכב מן המילה אִישׁ ומן המילה אַח או המילה רֵעַ/רֵעֶה בנטיית השייכות: "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (שמות י, כג), "וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (אסתר ט, יט), "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ" (ישעיהו מא, ו), וכן בנקבה: "וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שמות יא, ב). כבר במקרא ביטויים אלה התרוקנו מתוכנם המקורי המתייחס לבני אנוש וקיבלו תפקיד דקדוקי רחב יותר, גם כשאין מדובר באדם: "חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" (שמות כו, ג) "וְקוֹל כַּנְפֵי הַחַיּוֹת מַשִּׁיקוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ" (יחזקאל ג, יג). מבנה זה מתועד אף בממצא חוץ־מקראי חשוב – כתובת השילוח שמימי הבית הראשון. מהלכים לו יש גם בלשון המשנה (במילה 'חָבֵר' במקום 'רֵעַ/רֵעֶה'): "והן מחטפים ומכים איש את חבירו" (סוכה ד, ד), ואף במבנה משולב – ללא 'איש' או 'אישה': "ובלבד שלא יהא בין קנֶה לחבירו שלשה טפחים" (עירובין א, י), "אם אין בין שורה לחברתה שש עשרה אמה" (כלאיים ד, ח).[2]

זה את זה

נדירה יותר במקרא היא חזרה על כינוי הרמז: "וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כׇּל הַלָּיְלָה" (שמות יד, כ), "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר" (ישעיהו ו, ג) ואולם דווקא מבנה זה הפך נפוץ ביותר בלשון חכמים:[3] "סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה" (סנהדרין ד, ג), "שתי גזוזטראות זו כנגד זו" (עירובין ז, ד), בזמן שמקצתם רואים אלו את אלו" (ברכות ז, ה). אם אין התאמה במין הדקדוקי משמש כינוי הרמז 'זה' כרכיב הלא־מסומן: "הסולת והשמן מעכבין זה את זה" (מנחות ג, ה), "כתב הסופר וטעה ונתן גט לאשה והשובר לאיש ונתנו זה לזה" (גיטין ח, ח), "החזֶרת והמצה והפסח אינן מעכבין זה את זה" (תוספתא פסחים ב, כב).

נוסחה זו נחשבת סימטרית (ואסתטית) ועל כן היא המועדפת על עורכי הלשון גם בימינו. לפי זה אם נכללים כאן זכר ונקבה – חוזרים על צורת הזכר (הסתמית) 'זה': "יוסי ורותי חיבקו זה את זה", ולא "זה את זו" (אבל אפשר "הם חיבקו זה את זו וזו את זה" – בכינוי הרמז שאינו מציין הדדיות). כמובן כששני הרכיבים בנקבה – 'זו את זו', וברבים – 'אלה את אלה' (או 'אלו את אלו').

אחד את אחד

במבנה נוסף בלשון המקרא שני הרכיבים הם המספר המונה אֶחָד (או אַחַת): "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד" (יחזקאל לז, יז), "וַיְחַבֵּר אֶת הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל אַחַת בַּקְּרָסִים" (שמות לו, יג). ונמצא כמוהו אף בשילוב עברית וארמית: "וְדִבֶּר חַד אֶת אַחַד" (יחזקאל לג, ל). לאמיתו של דבר מכאן הגיעה המילה הֲדָדִי (ומכאן: הֲדָדִיּוּת). בארמית המילה 'הדדֵי', שפירושה 'יחד', התגלגלה מהכפלת שם המספר 'חַד' (חד־חד: בערעור העיצור הגרוני ח ובנשילת העיצור המִצעי).

יחד, יחדיו

לצד שלל הדרכים שלעיל נזכיר כי תוארי הפועל 'יחד' או 'יחדיו' ודומיהם עשויים להעניק לפועל הוראה הדדית: "הם אוכלים יחד" זהה בהוראתו ל"הם אוכלים זה עם זה", והרי שגם היא מתאימה להבעת הדדיות. במקרא מצינו 'יחד' לצד ביטויי הדדיות אחרים, אולי לשם הדגשה: "כִּי יִנָּצוּ [נפעל] אֲנָשִׁים יַחְדָּו – אִישׁ וְאָחִיו" (דברים כה, יא).

אחד את השני

כאמור בפתיחת הדברים, בעברית המדוברת בימינו ביטוי ההדדיות הרווח הוא בדגם "אחד את השני", "אחד לשני", ומסתמן שהוא הולך ומתפשט גם אל העברית הכתובה. מקובל להניח שביטויי הדדיות מסוג זה הם תרגום שאילה של ביטויי הדדיות מקבילים מלשונות אירופה, כגון one another באנגלית או einander בגרמנית (שבו שני הרכיבים הפכו למילה אחת), ובעיקר "איינער… אַנדערן" ביידיש. בביטויים אלה הרכיב הראשון הוא 'אחד' והרכיב השני מציין את המילה 'אחר', אלא שברבות מלשונות אלו, הוא גם מציין  את ה'שני' (האפשרי מתוך שניים), וכמו שכתב המלומד אהרן קמינקא במדור 'לשוננו לעם' שפרסם ועד הלשון בעיתון הארץ: "אבל בלשונות ההן מובן אנדערע… כפול הוא: א) אַחר ב) שני, ומתרגמים בטעות: שני במקום אחר" (20 באוקטובר 1943; שפה קמה, עמ' 192). כמו כן לא מן הנמנע שהמבנה הזה שכולל את המילים 'אחד' ו'שני' הושפע מניסוח אחר שכבר השתגר בלשוננו – להבעת ניגודיות: "מצד אחד" ו"מצד שני" (להרחבה ראו כאן). בספרות ההשכלה התפתח במקביל גם הביטוי "מאחד למשנהו" המהלך גם בימינו, ועניינם אחד.

כאמור עורכי הלשון עמלים על ניכוש "אחד את השני" מן הלשון הכתובה, בעיקר משום שמבנה זה  אינו מצוי במקורותינו ויש תמורתו מבנים אחרים. נימוק ענייני לפסילתו הוא שביטוי שאינו סימטרי אינו יפה דיו להבעת הדדיות, שכן לא רק "אחד פעל כנגד השני", אלא גם "השני כנגד הראשון", ואולם לפי ההיגיון הזה גם הביטוי המקראי "איש את רעהו" אמור להיפסל, וסביר שזו הסיבה שמתקני הלשון אינם ממהרים להמליץ על המבנה המקראי (הכשר לכל הדעות) ומעדיפים דווקא את "זה את זה" הסימטרי.

האקדמיה ללשון העברית כדרכה אינה פוסקת בתחום התחביר והסגנון ולא פסקה דבר גם בעניין הזה. ימים יגידו אם המבנה "אחד את השני" יקנה שביתה של ממש גם בלשון הכתובה.

---

[1] בכלל זה גם יחסי סדרה שאינם דו־כיווניים כגון "הנחנו את הארגזים זה על זה" (שהרי אם ארגז א מעל ארגז ב, ארגז ב לא יהיה מעל ארגז א), ואף לא סדרה, אלא פרטים אקראיים בקבוצה, כגון "המוזמנים שוחחו זה עם זה במבואה". המכנה המשותף במקרים האלה הוא שלכל חבר בקבוצה יש זיקה זהה לחבר אחר בקבוצה; אפשר שיש שני משתתפים ופעולתם דו־כיוונית, אפשר שיש כמה משתתפים ויש ביניהם יחסי סדרה, ואפשר שהם מפוזרים באקראיות. בדרך כלל זהותם אינה חשובה לעיקר העניין, אלא סוג יחסי הגומלין שהם מנהלים.

[2] ואולי ניצנים לזה במקרא: "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ" (ישעיהו לד, יד).

[3] אולי בהשפעת הארמית. כך למשל במקרא: "וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן" [= וברכיו זו לזו נוקשות] (דניאל ה, ו).