אָבִיב – כיום ולמן ימי הביניים אביב מציין את אחת מעונות השנה (בין החורף לקיץ), אבל במקרא אביב אינו עונה אלא תבואה לפני גמר הבשלתה, בעודה ירוקה וגרעיניה רכים. חודש האביב (ניסן) הוא החודש שבו התבואה במצב אביב.

אֲבִינָתָן – השם אֲבִינָתָן נראה לקוח ממקורותינו, אבל הוא שם חדש הבנוי כשמות מקראיים דוגמת אֲבִינָדָב. השם מורכב משני יסודות: אבי (כינוי לאלוהים) + נתן, והוא זהה במובנו לשמות המקראיים אֶלְנָתָן, יְהוֹנָתָן, נְתַנְאֵל ועוד.

אֶבְיָתָר – שם מקראי. היה כוהן חשוב בימי דוד המלך. השם מורכב משני יסודות: אב + יתר, והרכיב השני הוא גם יסוד שמו של חותן משה – יִתְרוֹ (או יֶתֶר). מן השורש ית"ר מילים כמו יוֹתֵר ויִתְרוֹן, ונראה שמשמעות השם היא 'אבי (או אלוהים) נַעֲלֶה (בעל יתרון)'.

אָבֶרָּה – משמעות השם באמהרית היא 'האיר' . אַבְרָהָם – השם העברי הוא שמו של אבי האומה, שם שיכול להתפרש בדרכים שונות. אחד ההסברים לתוספת הה"א לשם אַבְרָם (אב + רם, מן השורש רו"ם) הוא הרחבה האופיינית לשורשים מעין זה בארמית. כך למשל השורש המקביל למָל בעברית הוא מְהַל בארמית (ומכאן גם בעברית מוֹהֵל ועוד).

אַבְרָהָם – בתולדות עמנו היה אברהם אבי יצחק, סבו של יעקב, המאמין הראשון באל אחד. לפי המסופר היה שמו המקורי אַבְרָם, שם המורכב משני יסודות: אב + רם (= 'נשׂגב', 'מרוֹמָם'). בבראשית מתפרש השם אברהם כ"אַב הֲמוֹן גּוֹיִם", כלומר האב של עמים רבים.

אֲגַם – מן המילה אֲגַם שמשמעותה 'מקווה מים מוקף יבשה', נגזרה במקרא המילה אַגְמוֹן לצמח הגדל על גדות ביצות ואגמים: "הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ" (ישעיהו נח, ה). בימינו ניתן השם אַגְמוֹן לכמה ממיני הגומא. צמח אחר הוא אֲגַמִּית, ואילו השם אֲגַמִיָּה ניתן לעוף מים. כבר בתלמוד הבבלי נזכרים העופות תרנגולא דאגמא ותרנגולתא דאגמא.

אֹהַד – זהו שמו של אחד מבני שמעון: "וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר..." (בראשית מו, י). שם זה הוא גם שמו של מושב במועצה האזורית אשכול. בן־יהודה קשר את השורש אה"ד לשורש הא"ד בערבית שמשמעו "לבו נטה לאיזה אדם, היה לו רגש של רצון אליו", ובעקבות זאת חידש את המילים אַהֲדָה (סימפתיה) ואָהוּד.

אֹהַד – השם אֹהַד במקרא (בהטעמת מלעיל) הוא שמו של אחד מבּני שמעון. השורש אה"ד הוא גם שורש השם המקראי אֵהוּד (בֶּן־גֵּרָא). אליעזר בן־יהודה סבר שמשמעות השם היא 'ילד שהלב נוטה אליו', והוא חידש מן השורש אה"ד את המילה אַהֲדָה לסימפתיה ואת שם התואר אָהוּד.

אוֹר – שורש המילה הוא או"ר, וממנו ניתנו בעברית שמות רבים, ובהם יאיר, מאיר, תאיר, מאור, נאור, אורית ואורלי. המילה אוֹר היא בדרך כלל שם עצם, אבל במקרים מסוימים יכולה להיות גם פועל, כמו צורת הרבים שלו בצירוף כגון 'אוֹרוּ עֵינָיו'. בבראשית (מד, ג) "הַבֹּקֶר אוֹר" איננו איחול, אלא משפט שמשמעותו 'הבוקר זרח'.

אוֹרוֹן – משמעות השם 'אור קטן'. שם זה נקבע לפני שנים אחדות כשמו העברי של כוכב הלכת אורנוס, והוא מרמז על האור החיוור של כוכב הלכת כפי שהוא נראה מכדור הארץ בשל מרחקו הרב מן השמש.

אוֹרִי – אוֹרִי הוא 'האור שלי', אחד השמות הרבים הנגזרים מן השורש החיובי או"ר בכלל ומן המילה אוֹר בפרט. המילה אוֹרִי (במלעיל) יכולה גם להתפרש כצורת ציווי לנקבה בבניין קל ('זִרחי', 'היי אור'), ככתוב: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ, וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח" (ישעיהו ס, א).

אוּרִיאֵל – שם מקראי, בעיקר של שר בימי דוד הנזכר בספר דברי הימים. השם מורכב משני יסודות אוּרי + אל. המילה אוּר פירושה 'אֵש', ופירוש השם הוא כנראה 'אש האל' או 'האל הוא האש שלי'. שם אחר במשמעות זו הוא אוּרִיָּה(וּ). מן המילה אוּר נגזר גם שם גורל הקודש – אורים ותומים.

אוֹרְיוֹן – שם של קבוצת כוכבים המכונה גם הצייד, על שם הצייד הענק אוֹרְיוֹן מן המיתולוגיה היוונית. ואולם השם נשמע עברי גם בגלל היסוד אוֹר שבו וגם בגלל קרבתו למושג בר־אוריין 'בן תורה', 'תלמיד חכם' (הצורה אוֹרָיָן פירושה 'תורות' בארמית).

אֹרֶן – שם הצמח מופיע בתנ"ך פעם אחת ברשימת עצים שאדם משתמש בהם לצורכי היום־יום: "לִכְרׇת לוֹ אֲרָזִים, וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר, נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל" (יד). זיהויו של האורן המקראי אינו ודאי, ובין השאר הוצע לו במהלך הדורות הזיהוי ער אציל. השם אֹרֶן הוא גם שם פרטי במקרא.

אִילָן – הוא 'עֵץ' בעברית החל בלשון חז"ל (עץ במובן הצמח ולא החומר המופק ממנו). לעברית נשאלה המילה מן הארמית. שורש המילה הוא או"ל/אי"ל, וממנו נגזרו גם עצים דוגמת אֵלָה, גם בעלי חיים דוגמת אַיָּל ואף המילה אֵל.

אִיצִיק – שם חיבה ליִצְחָק (הוא שמו של בן אברהם ואבי יעקב). הכתיב באל"ף מלמד על ההגייה (אִי־ במקום יִ־), כבמקרה של הכתיב אידיש (שם השפה) במקום יידיש. בעברית השורש צח"ק מתחלף בשורש שׂח"ק (צְחוֹק = שְׂחוֹק), ואף יִצְחָק נקרא פעמים ספורות יִשְׂחָק (למשל בירמיהו לג, כו).

אִתַּי – איתי הוא שמו של אחד משרי הצבא של דוד (אִתַּי הַגִּתִּי) בזמן מרד אבשלום הוא נשאר נאמן לדוד, ואת נאמנותו הביע במשפט הזה: "... בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים כִּי שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ" ׁ(שמואל ב טו, כא).

אִתַּי – איתי הוא שמם של שני אישים במקרא, האחד אִתַּי בֶּן־רִיבַי, מגיבורי דוד, השני אִתַּי הַגִּתִּי, מעבדיו הנאמנים של דוד – גם כשמרד בו אבשלום בנו. הדגש החזק בתי"ו מצביע על קשר אפשרי למילת היחס אֵת במשמעות 'עִם' (שנטייתה: אִתִּי, אִתּוֹ וכו'). משמעות השם יכולה אפוא להיות 'האל עימי'.

אֵיתָן – לאחר קריעת ים סוף נאמר: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ", ומכאן אומרים על אדם ש"חזר לאיתנו" או "שב לאיתנו" במשמע 'הבריא', 'כוחותיו שבו אליו'. בעברית החדשה נוצרו עוד צירופים מן המילה אֵיתָן, ובהם 'איתן בדעתו', 'אֵיתָנֵי הטבע' ו'אֵיתָנֵי אֶרֶץ' (אנשים חזקים ונכבדים).

אֵיתָן – פירוש המילה: 'חזק', 'יציב'. זהו שם תואר, אבל הוא יכול לשמש גם תואר הפועל, כגון 'עמד איתן.' שורש המילה ית"ן מקביל לשורש ות"ן בערבית שעניינו נֶצַח. דבר חזק הוא דבר יציב המאריך ימים, ומכאן הקשר בין שתי המשמעויות.

אֵיתָן – איתן הוא שם פרטי כבר במקרא, ומוכר במיוחד איתן האזרחי, שחוכמתו הרבה נזכרת בספר מלכים, ושעל שמו קרוי מזמור פט בתהלים, הפותח במילים "מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי". בתלמוד הבבלי ובמדרשים אף מובאת הדעה שאיתן האזרחי הוא אברהם אבינו.

אַלּוֹן – הוא שם עץ חסון, כעולה מדברי הנביא עמוס "וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים". אַלּוֹן הוא שם פרטי כבר במקרא (מצאצאי שמעון הנזכרים בדברי הימים). המילה אַלּוֹן מתחלפת במקרא פעם אחת עם אַלָּה (יהושע כד, כו) – על דרך חילופי אֵלוֹן ואֵלָה.

אַלּוֹן – אלון הוא שמו של עץ חזק המזוהה מאוד עם הצומח של ארץ ישראל. מצוינים במיוחד בדברי הנביאים אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן, וכיום בגולן מושב בשם זה. על מעמד האלון בנוף ארצנו מעידים שמות יישובים רבים אחרים, ובהם אלון הגליל, אלון שבות (בגוש עציון), אלוני אבא ואלונים (בעמק יזרְעאל).

אֵלִי – אֵלִי הוא בדרך כלל קיצור של השם אֵלִיָּהוּ או קיצור של שמות רבים אחרים שהרכיב הראשון בשמם הוא היסוד התֵאופורי אֵל, דוגמת אֱלִיעֶזֶר ואֱלִישָׁע. שורש המילה אֵל הוא או"ל, והוא מורה על חוזק וכוח.

אֵלִיָּה – צורת שם קצרה של השם אֵלִיָּהוּ (רכיבי השם: אֵל 'כוח' ו־יָהּ, כלומר ה'). צורה זו באה במקרא כמה פעמים בספר מלכים. למשל "וּמַלְאַךְ ה' דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי קוּם עֲלֵה לִקְרַאת מַלְאֲכֵי מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן וְדַבֵּר אֲלֵהֶם..." (מלכים ב א, ג).

אֵלִיָּה – מדובר בצורה אחרת, קצרה יותר, של השם אֵלִיָּהוּ, הנביא הידוע. צורת השם הקצרה יותר אֵלִיָּה באה במקרא כמה פעמים ובהן בדבריו הידועים של הנביא מלאכי: ''הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא''.

אֵלִיָּהוּ – משמעות השם: כוחי הוא ה'. המילה אֵל בשם מתפרשת במובן 'כוח', כמו בביטוי המקראי "יֶשׁ לְאֵל יָדִי", כלומר 'יש בכוחי'. מלבד הביטוי המקראי הזה יש אֵל במשמע כוח גם במטבע לשון שירשנו מספרות חז"ל: מֵאֵלָיו. דבר הנעשה מאליו הוא דבר הנעשה מכוח עצמו.

אֶלְיָקִים – שני אישים במקרא קרואים בשם זה: אליקים בן חלקיה שימש בתפקיד מנהלי בכיר בימי חזקיה המלך והיה מופקד על המשא ומתן עם שר הצבא האשורי רבשקה. עליו ניבא ישעיהו: "וְהָיָה לְאָב לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ͏ִם וּלְבֵית יְהוּדָה…". דמות אחרת היא בנו של המלך יאשיהו ששמו שונה ליהויקים. משמעות השם: האל יקים, כלומר יציל מצרה.

אלכס – בסוף תקופת הבית השני ובימי המשנה ותלמוד נעשה השימוש בשמות יווניים מקובל למדי בקרב יהודים, בעיקר אנשים חשובים: אנטיגונוס, הורקנוס, אגריפס ועוד. השם אלכסנדר היה ככל הנראה השם השאול הנפוץ ביותר. היהודים החלו להשתמש בו לכבוד המלך אלכסנדר ממוקדון, שלפי חלק מן המקורות ההיסטוריים התייחס בכבוד ליהודים ולדתם.

אלכס – בדרך כלל קיצור של אלכסנדר. השם אלכסנדר הוא הלחם של שני יסודות יווניים: אלכסוֹ – 'להגן' ואנדרוס – 'גֶּבֶר'. השם החל לשמש גם בחברה היהודית בעקבות אלכסנדר ממוקדון. לעיתים אלכס הוא קיצור השם אלכסיי, המכיל רק את השורש הראשון אלכסו – 'להגן'.

אַלְמֹג – במקרא שם של עץ: במלכים נזכרים "עֲצֵי אַלְמֻגִּים" ובפסוק מקביל בדברי הימים "אַלְגּוּמִּים". מקובל לזהות את האלמוג המקראי עם 'עץ הסנדל' ('עץ הצנדל'), המכונה כיום גם 'אלגום'. מקור העץ, המאופיין בענפים אדומים, בהודו. בימי הביניים היה מבוקש ויקר ויובּא מהודו לצורך הפקת צבע, בושם וסמי מרפא.

אַלְמֹג – בלשון ימינו אלמוגים הם בעלי החיים המרהיבים השוכנים על קרקעית הים – הקרויים בלעז קוֹרָל. ואולם בתנ"ך מדובר על "עֲצֵי אַלְמֻגִּים" (מלכים א י, יא). בימי הביניים זיהו את האלמוגים עם הקורלים בהשפעת הערבית: אַל הידיעה בתוספת 'מג' המזכיר בצלילו את 'מרגרית' או 'מרגלית' מיוונית.

אֶלְעָד – השם אֶלְעָד נזכר בתנ"ך בדברי הימים א, ולפי הנאמר שם הוא היה מבני אפרים. נהוג לפרש את השם כשם תאופורי (שכלול בו כינוי של האל): אל + עד. לכאורה 'עד' משמעו נֶצַח,אבל בגלל הניקוד בקמץ יש המפרשים עָד במשמעות 'העיד' (האל העיד או האל עֵד) ויש פירושים נוספים.

אֶלְקָנָה – שם מקראי של אישים שונים. ידוע במיוחד אלקנה, אבי שמואל. השם מורכב משני יסודות (אֵל + קָנָה), ומשמעות הפועל קָנָה כאן הוא 'ברא', 'יצר', כמו בכינויו של אלוהים "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, יט, כב).

אנדריי – מן השם אנדריאס ביוונית, שפירושו 'גברי', 'אמיץ לב'.

אָסָף – את השם אָסָף נושאים במקרא כמה אנשים, הידוע שבהם הוא אבי משפחת הלויים המשוררים ששנים עשר מזמורי תהלים מיוחסים לו (למשל המזמורים שכותרתם: "מזמור לאסף"). סביר שהשם הוא קיצור של שם שמשמעותו 'האל אספני' (מעין השם אביאסף), כלומר 'פרשׂ חסותו עליי', כבפסוק "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי" (תהלים כז, י).

אַרְבֵּל – יישוב בשם דומה "בֵּית אַרְבֵאל" נזכר כבר בנבואת הושע (י, יד). ייתכן שהכוונה לעיר ארבל מן הגליל התחתון שממנה יצא החכם ניתאי הארבלי ממסכת אבות. במקרא מצויים גם שמות מקומות אחרים שיש בהם הרכיב אר"ב: אֲרַב ואֲרֻבּוֹת.

אֲרִיאֵל – אריאל הוא כינוי מוכר בתנ"ך לעיר ירושלים (ואולי להר ציון או לבית המקדש), למשל בפסוק "הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד" (ישעיהו כט, א), כלומר 'אריאל – הקריה שבה חנה דוד'.

אֲרִיאֵל – שם זה ידוע ככינוי לירושלים, ואולם המילה באה גם בביטוי עמום בתנ"ך: "הוּא [בניהו בן יהוידע] הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג" – הפרשנים התקשו לקבוע אם מדובר באריה אדיר ממדים, כמו שנזכר בהמשך הפסוק, או בכינוי לאיש גיבור או למבצר מרשים.

אַרְיֵה – האריה נחשב למלך החיות בתרבויות רבות, ודמותו נעשתה סמל לכוח, לגבורה ולשלטון. בברכת יעקב ליהודה נאמר: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". עם ישראל כולו נמשל לאריה בדברי בלעם: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא".

ביפין – השם ביפין הוא צורה אחרת של ויפין, ופירושו 'יער' בסנסקריט. השם מוכר בשפות רבות מן הענף ההודי של משפחת הלשונות ההודו־אירופיות.

בַּר – המילה בר היא בעלת מספר המשמעויות הגדול ביותר בעברית: 1. תבואה, גרגירי הדגן ("מלאו אסמינו בר"); 2. נקי, טהור, צח ('בר לבב'); 3. ‍‍‍בן ('בר מצווה', 'בר מזל'); 4. חוץ ('חיות בר', 'גידולי בר'); 5. מסבאה, בית מרזח (מלועזית); 6. יחידת מידה של לחץ אוויר (מיוונית, קיצור של báros).

ג'ודי – הגייה אנגלית של השם העברי יְהוּדִית, 'בת ארץ יהודה', ואולי אף מקבילה נשית לשם יְהוּדָה עצמו (אולי מלשון הודיה לאל). מן המקרא מוכרת יהודית אשת עֵשָׂו, ובספרים החיצונים מצוי ספר יהודית, שגיבורתו הרגה בחוכמתה את שר צבאו של נבוכדנצר. יְהוּדִית היא גם שמה הקדום של השפה העברית – לשונה של ארץ יהודה.

ג'ושוע (Joshua) – שם זה הוא הגרסה האנגלית של יְהוֹשֻׁעַ, יהושע היה מנהיגם של ישראל בכניסה לארץ. זהו שם תאופורי (בעל רכיב של אלוהות) ולרכיבו השני הוצעו כמה פירושים: 'האל מושיע', 'האל נדיב' או 'האל כוח' (שני הפירושים האחרונים – על פי המילים המקראיות שׁוֹעַ ושׁוּעַ).

גָּד – גד הוא שמו של אחד מבני יעקב, ופירוש השם מזל (גַּד). שם זה הילך גם בתקופת חז"ל בצורות שונות למשל גדא או גדיא. במקרא נזכר השם גַּד כשמו של אֵל שעניינו גורל ומזל, בעיקר בקרב שבטי ארם מצפון, והד לכך משם המקום בַּעַל גָּד שלמרגלות החרמון.

גָּד – גַּד פירושו 'מזל'. במקרא זהו שמו של אחד מבני יעקב והטעם למתן השם: "בָּא גָד" (בראשית ל, יא), היינו 'הגיעני מזל טוב'. סביר שהשם גָּד, וגם השם גָּדִי (במלרע), הם קיצור של שם תאופורי דוגמת גַּדִּיאֵל מן המקרא או גדי(ה)ו שנמצא בחרסי שומרון.

גַּיְא – המילה העברית ל'ואדי'. מוכרת כרכיב בשמות מקומות במקרא, למשל שַׁעַר הַגַּיְא מספר נחמיה. בפסוק יפה מישעיהו באה המילה בנפרד בסגול: "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (מ, ד).

גַּיְא – מאז ימי המקרא המילה מציינת 'בקעה בין הרים' או 'ואדי'. למשל: "וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם" (שמואל א יז, ג). בשירה המקראית אפשר למצוא לצד 'גיא' את המילה הנרדפת אָפִיק. האל"ף בסוף המילה גיא שורשית, אבל בעברית כל אל"ף בסוף המילה אינה נהגית.

גַּלִּי – לצד השם החד־הברתי גַּל רווח השם גַּלִּי, שביסודו הוא שם חיבה. השם גַּלִּי מן השורש גל"ל הקשור גם לפועל גָּלַל ולפועל גִּלְגֵּל – שניהם פעלים מקראיים שעניינם הזזה ממקום למקום.

דָּוִד – הדעה הרווחת קושרת את שמו של דָּוִד המלך אל המילים דּוֹד ויָדִיד שמשמען 'אהוב'. דּוֹד בהוראה זו מוכר בעיקר משיר השירים: "הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים" (א, טז). השם דָּוִד זהה במשקלו למילים דוגמת מָשִׁיחַ, פָּקִיד, שָׁלִיחַ – שהוראתם סבילה ('משוח', 'מופקד', 'שלוח'), וגם מבחינה זו מסתברת הפרשנות דָּוִד = אָהוּב.

דֹּלֶב – דולב הוא עץ נשיר, גבוה ורחב הגדל בארץ ליד נחלי איתן, ומשמש גם עץ נוי. שמו חוּדש בעברית של ימינו על פי שם העץ דֻּלְבָּא הנזכר בארמית של התלמוד הבבלי. המשקל הארמי שבו שקול שם זה מקביל למשקל העברי המלעילי ועל כן ההגייה התקנית של שם הצמח דולב היא במלעיל.

דּוֹרוֹן – המילה דורון, שפירושה 'מתנה', היא גם אחד מֵרכיבי שמו הלועזי של חוזה המדינה – בנימין זאב תאודור הרצל. תֵאוֹדוֹר פירושו 'מתנת האל', והשם מקביל לשמות עבריים דוגמת מַתִּתְיָהוּ, מַתַּנְיָהוּ, נְתַנְאֵל, אֶלְנָתָן. לכן אליעזר בן־יהודה קרא לו בעיתונו מתתיהו הרצל.

דַּנִיאֵלָה או דָּנִיֵּאלָה – שם זה הוא צורת נקבה של השם המקראי דניאל. הדמות המקראית הידועה היא גיבור ספר דניאל. השם מורכב מן דן/דני מן השורש די"ן, ומן אֵל. לפיכך משמעות השם היא 'האל שפט' או 'האל שופטִי'.

דְּרוֹר – המילה האכדית durāru מציינת שחרור כולל של עבדים והחזרת קרקעות לבעליהן. בדומה לכך משמשת המילה דְּרוֹר במצוות היובל: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ… וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא), ובהקשר של שחרור משבי: "לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ" (ישעיהו).

דְּרוֹר – העוף דרור הוא מציפורי השיר הנפוצות ביותר בארצנו. ציפור זו נזכרת כבר במקרא, למשל בתהלים פד: "גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ". בתלמוד הבבלי הדרור מכונה 'אנקור'. הצירוף 'ציפור דרור' מציין בהשאלה אדם חופשי, ויש בו רמז גם לשם העצם המופשט דְּרוֹר שפירושו 'חופש'.

הָדָר – המילה נזכרת בתנ"ך ומובנה 'יופי', 'כבוד', 'פאר', 'הוד'. בפסוקים רבים היא באה בסמוך לנרדפים אלו, למשל: "כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן", "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ". הצירוף המקראי "פרי עץ הדר" הובן בספרות חז"ל כאתרוג.

הירש – ביידיש (ובגרמנית) – אַייל, צבי. רגליו הקלות של הצבי עשאוהו סמל למהירות: "וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (שמואל ב ב, יח), ובפרקי אבות אנו מוצאים את הנחייתו של יהודה בן תימא: "הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" (ה, כ).

הישאם (هشام) – פירוש השם הוא נדיבות לב.

זִיו – זיו הוא 'זוהַר', 'הוד', 'אור שמימי או מסתורי'. המילה התגלגלה לעברית מן הארמית, כנראה ממקור אכדי. מקובל לייחס לחיים נחמן ביאליק את הביטוי הנודע 'לראות את זיו פניו' במובן 'לפגוש', ומסוף המאה ה־19 אפשר למצוא את הצירופים 'זיו עלומים' ו'זיו נעורים' לציון החיוניות של צעירים וצעירות.

חַיִּים – "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". השם המופשט חַיִּים שייך לקבוצת מילים שצורתן הדקדוקית צורת רבים (כמו נעורים, רחמים). השם הפרטי חַיִּים מתועד למן המאה ה־9, וכבר בספרות חז"ל נזכרים חכמים בשם ר' חיא או חייא – 'חיים' בארמית.

חמזה (حمزة) – את השם הערבי חמזה הוצע לקשור למילים ערביות דומות שפירושן 'חזק', 'איתן'. במסורת המוסלמית מוכר חמזה דודו של הנביא מוחמד, שהיה מתאבק וקַשָּׁת ונודע בגבורתו בקרב.

חָנָן – במקרא נזכרים תשעה אנשים בשם חָנָן, ובהם אחד מראשי אבות בנימין, אחד מגיבורי דוד ואחד מנכבדי העם בימי שיבת ציון. החוקרים משערים שהשם הוא קיצור של אחד השמות המקראיים חֲנַנְאֵל, אֶלְחָנָן או חֲנַנְיָה, שפירושם 'האל חנן' – 'חמל', 'העניק', 'נהג בחסד'.

טַל – טיפות מים הנוצרות בעיקר בלילה מהתעבות אדים. טל במקרא מסמל ברכה וחיים. שורש המילה – טל"ל – משותף לשפות שמיות אחרות, וצורת הרבים של המילה היא טְלָלִים.

יָאִיר – שם זה הוא צורת פועל בבניין הפעיל בזמן עתיד. השם יאיר מוכר מן המקרא: יאיר בן מנשה, מנכדי יוסף (הנזכר למשל בספר במדבר לב, מא); יאיר הגלעדי, משופטי ישראל (שעליו מסופר בשופטים י, ג–ה); ויאיר אבי מרדכי (כאמור במגילת אסתר ב, ה).

יָאִיר – השם יאיר הוא שם מקראי של שלוש דמויות שונות. מעניין כי דווקא הצורה יָאִיר נבחרה לשם פרטי ולא הצורה יָאֵר. יאיר היא צורת העתיד הרגילה, ואילו יאֵר היא צורה המביעה משאלה (צורת איווּי), ופירושה 'הלוואי שיאיר'. כך למשל בברכת הכוהנים מובעת המשאלה "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ".

יָגֵב – המילה נזכרת בתיאור חורבן יהודה בידי בבל: "וּמִן הָעָם הַדַּלִּים… הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וַיִּתֵּן לָהֶם כְּרָמִים וִיגֵבִים" (ירמיהו לט, י). המילה יְגֵבִים (ביחיד יָגֵב) פירושה שדות.

יוֹנָתָן ‏– "יונתן, סע הביתה..." (יהונתן גפן). עשרה אנשים הקרויים בשם יהונתן נזכרים בתנ"ך, המפורסם שבהם הוא בנו הבכור של שאול, רעו הטוב של דוד. מלבדו נקראו כך גם דודו של דוד, סופרו של המלך צדקיהו ועוד. יונתן ויהונתן הן שתי צורות של אותו השם, שפירושו "ה' נתן".

יוסי – קיצור מן יוֹסֵף, בנם של יעקב ורחל. הקיצור יוֹסֵה (לפי הכתיב הארץ־ישראלי) או יוֹסֵי (לפי הכתיב הבבלי) מוכר למן ספרות חז"ל. ההגייה יוסִי בחיריק, המושפעת מן הכתיב ביו"ד, נחשבת להגייה על פי מסורת אשכנז, וכך נהגה כיום השם בפי כול.

יוסף – שם בנם הראשון של יעקב ורחל. למתן השם מציין המקרא שני פירושים: "אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי", וגם "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר". השם התפשט ללשונות אחרות: מתקופות עתיקות אנו מכירים את הצורה המיוּונת יוסֵפוס, ובלשונות אירופה מצוי השם Joseph וכן צורות מקוצרות שלו, כגון ג'ו באנגלית וח'וזה בספרדית.

יוֹתָם – בשם המקראי יוֹתָם רבים רואים שם תאופורי (בעל רכיב של אלוהות) שפירושו 'האל תם', כלומר 'האל תמים', 'האל שלם ומושלם'. מן המקרא ידועים שלושה אנשים בשם זה, ובהם יותם בן ירובעל (גדעון), שנודע במשל המפורסם שלו, ויותם בן עוזיהו מלך יהודה.

יַרְדֵּן – שם זה הוא כידוע שמו של הנהר הגדול בתחומי ארץ ישראל. יש חוקרים שסברו שהרכיב יַרְ בשם (המוכר גם מן השמות ירמוך וירקון) מציין מקווה מים על פי המילה המצרית יְאוֹר. ברם יַרְדֵּן עשוי להתפרש על פי השורש יר"ד, שכן הוא יורד והולך ממרומי הרי צפון הארץ לים המלח.

כְּפִיר – על פי הדעה המקובלת כפיר הוא אריה צעיר, גור אריות. כפיר נזכר בנבואת הנחמה של ישעיהו: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם" (יא, ו).

כַּרְמֶל – כידוע כרמל הוא שמו של הר בארצנו, אבל הוא גם שם של יישוב בנחלת יהודה. גם ההר וגם היישוב נקראו כרמל על פי הוראתה הכללית של המילה: גני פרי, ארץ פורייה. סביר להניח שהמילה כַּרְמֶל נגזרה מן המילה כֶּרֶם, ופירושה המילולי 'מְקום כרמים'.

לוּאִיס – צורה ספרדית של השם לוּדוֹבִיקוס (בלטינית), לודוויג (בגרמנית), לואי (בצרפתית). מקור השם בגרמנית עתיקה, ומשמעותו כנראה 'לוחם מהולל'.

לִיאוֹר – האור נתפס כמייצג את הטוב שבעולם, ולכן הוא מצוי בשמות רבים, כגון אור, אורה, אורית, מאיר, יאיר, נאור ומאור וגם בשם ליאור. לצד השם ליאור נפוץ השם אורלי (לבנות), ובשניהם מגולם המשפט: (יש) לי אור.

לִירִי – משם התואר היווני לִירִיקוֹס, כלומר 'מושר או נאמר לצלילי הלִירָה', כלי מיתר עתיק מעין נבל פשוט, ומכאן בהרחבה רגשני, ענוג (שירה לירית, מוזיקה לירית).

מָיָה – מיה (ביוונית Μαῖα) היא דמות מן המיתולוגיה היוונית, בתו של אטלס ואימו של הֶרמֶס. השם נפוץ במיוחד בקרב דוברי לשונות אירופה הודות לדמות המקבילה מן המיתולוגיה הרומית – מיה, אלת האביב, שבשמה נקרא חודש מאי האביבי (Maius בלטינית).

מִישֵׁל – הגייה צרפתית של השם העברי מיכאל. מיכאל הוא שמם של כמה אישים בתנ"ך, המפורסם מכולם הוא מיכאל מספר דניאל: "וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁנִים בָּא לְעׇזְרֵנִי" (י, יג). במסורת היהודית מיכאל זה הוא מלאך ממלאכי האל, הממונה על עם ישראל.

מַקְסִים – משם התואר הלטיני maximus – 'הגדול ביותר', 'מרבי' (גם המילה הבין־לאומית מקסימום ממקור זה). בעברית שם התואר מקסים (מן השורש קס"ם) מובנו 'רב קֶסֶם', 'בעל קֶסֶם'.

מַתָּן – מילה נרדפת למַתָּנָה. שתי המילים גזורות מן השורש נת"ן, ובשתיהן נידַמתה ה־נ הראשונה של השורש לאות השורש השנייה (האות ת). שמות שמשמעם 'מתנה' מבטאים בדרך כלל את תחושת ההודיה של ההורים על המתנה הגדולה שניתנה להם.

מַתָּן – שמות שהמשמעות שלהם מתנה הם מן השמות האהובים: לצד מתן יש דּוֹרוֹן ושַׁי, ויש הבוחרים בשמות ייחודיים כגון שַׁי־לִי, מַתָּת, מִנְחָה ומַשְׂאֵת. אל אלה מצטרפים שמות מקראיים הכוללים את שם האל דוגמת מַתַּנְיָה ומַתִּתְיָהוּ.

נָדָב – שם מקראי, והוא קשור לפועל נָדַב ולמילים נְדָבָה, נָדִיב, הִתְנַדְּבוּת ונְדִיבוּת. כיום אנחנו מבינים את מילות השורש כמבטאות את הרעיון של עשיית דבר טוב מתוך רצון חופשי, אך ייתכן שבמקור מדובר בעיקר בהיענות לקריאה, בהתגייסות.

נוֹעָה – היא אחת מחמש בנות צלופחד שעליו מסופר שלא היו לו בנים. הבנות דרשו ממשה נחלה בארץ המובטחת ולפי המסופר זכו למבוקשן. לפי ממצאים ארכאולוגיים היה גם יישוב בשם נועה, והוא מצטרף ליישובים אחרים על שם בנות צלופחד.

נִיק – קיצור (בעיקר באנגלית) של השם נִיקוֹלָס. השם הזה מורכב משני יסודות יווניים: ניקֶה 'ניצחון' ולָאוֹס 'עַם'. לכן משמעות השם היא 'עַם מנצח'. לעיתים השם ניק הוא קיצור השם הרוסי ניקיטה, שמקורו בתואר היווני ניקיטס 'מנצח'.

נִמְרוֹד – השם נמרוד (בנוסח המסורה בעיקר נִמְרֹד) מופיע בתחילת ספר בראשית ב"לוח העמים" – רשימת העמים הקדמונים, בני בניו של נוח על פי הסיפור המקראי. המקרא מציין את גבורתו של נמרוד כצייד נודע, כמייסד ממלכות וכבונה ערים.

נַעֲמָה – אחת משתי הנשים במקרא הנושאות שם זה היא בת צִלָּה ולמך (בראשית ד, כב). לפי מדרש המשוקע בתרגום הארמי, נעמה זו המציאה את הקינה ואת הזמרה. המדרש מבוסס על השורש נע"ם במשמעות זֶמֶר, משמעות המוכרת במילה נְעִימָה.

סאמר (בערבית سامر) – שורש השם מציין שיחה שמתנהלת בלילה. המילה וגם הפועל מהשורש הזה בבניין השלישי מציינים מי שעֵר בלילה, ובעיקר מי שאפשר לשוחח איתו בלילה (ומכאן גם בעברית ליל שימורים).

סָשָׁה – קיצור של השם אלכסנדר המקובל בעיקר בקרב דוברי רוסית. משמעות השם Ἀλέξανδρος (אלכּסנדרוֹס) ביוונית היא 'מֵגֵן אדם'. גם כיום השם אלכסנדר ניתן לא מעט בזכות המצביא היווני הנערץ אלכסנדרוס השלישי מלך מוקדון, בן המאה הרביעית לפסה"נ, הידוע בכינויו אלכסנדר הגדול. בספרות חז"ל הוא נקרא בדרך כלל אלכסנדרוס מקדון/מוקדון.

עֵדֶן – המילה מתקשרת לגן העדן שבסיפור הבריאה. היו שפירשו את השם כמכוון למקום שופע ופורה; כך על פי האוגריתית (לשון שמית צפונית מערבית) שבה מילים מן השורש עד"ן קשורות להשקיה. ייתכן שמשמעות זו נרמזת בפסוקים כמו "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן" (בראשית ב, י), "וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם" (תהלים לו, ט).

עֵדֶן – המילה מוכרת מסיפור הבריאה בתחילת ספר בראשית כשמו של מקום שאלוהים נטע בו גן – "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם" (ב, ח), ולאחר מכן בצירוף 'גן עדן' – "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (ב, טו). לפי שורש המילה, עֵדֶן הוא מקום של רווחה ונועם.

עוֹדֵד – שמו של נביא הנזכר בספר דברי הימים. השם קשור מן הסתם לפועל עוֹדֵד או הִתְעוֹדֵד הנזכר בתהלים: "הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד" (כ, ט), "יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד" (קמו, ט), "מְעוֹדֵד עֲנָוִים ה'" (קמז, ו).

עֹמֶר – המילה המקראית עומר מציינת קבוצת שיבולים. צורת הרבים שלה 'עומָרים מוכרת ממגילת רות: "וַתֹּאמֶר [רות] אֲלַקֳּטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים, וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט" (ב, ז).

עֹמֶר – קבוצת שיבולים וגם מידת נפח קדומה. המילה מוכרת בעיקר מספירת העומר, וחלוקות הדעות על פירושהּ: לפי הפירוש המסורתי עומר כאן הוא מידה – עשירית האיפה גרגרי שעורה, אך יש המפרשים שיבולים ממש.

עֹמֶר – עומר הוא קבוצת שיבולים: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה – לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד, יט). לצידו משמשת מילה אחרת מאותו השורש – עָמִיר, שגם היא מציינת 'אגודת שיבולים': "הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר" (עמוס ב, יג), "כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה" (מיכה ד, יב).

עֹפֶר – בתנ"ך עופר הוא שם צאצא הצבי או האייל, והמילה נזכרת רק במגילת שיר השירים: "כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה", "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים".

עִדָּן (בלי ניקוד עידן) – מקור המילה בארמית, ובה היא משמשת במשמע 'זמן'. מקובל כי למילה זו בארמית ובאכדית (וגם בערבית) שורש משותף – וע"ד, כשורש המילה העברית מוֹעֵד. נראה שהמילה קיבלה בימינו משמעות של תקופת זמן ארוכה בעקבות הביטוי עידן ועידנים (על פי "עַד עִדָּן וְעִדָּנִין" בספר דניאל).

עִדָּן (בלי ניקוד עידן) – המילה משמשת בימינו במובן 'תקופה', 'פרק זמן ארוך למדי', והיא מקובלת בצירופים דוגמת 'עידן הקרח' או 'עידן הנאורות'. מקור המילה בארמית, ובה פירושה הוא 'עֵת'. היא מופיעה פעמים אחדות בארמית שבספר דניאל, למשל: "וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא" [=והוא משנה העיתים והזמנים].

עַמִּירָם – השם נוצר בדורות האחרונים, והוא דומה מאוד לשם המקראי עַמְרָם, כשם אביהם של משה, אהרן ומרים. השם עַמִּירָם מורכב מן היסודות 'עמי' ו'רם' לציון תפארתו של עם ישראל.

עָמִית – שם זה משמעו 'חבר', והוא מן השמות הנפוצים היום הן לבנים הן לבנות. נראה שנתינת השם הזה לבנות עוד בימים שבהם נהגו להבחין בין שמות בנים לשמות בנות נובעת מן הסיומת ־ִית, אף שהמילה עָמִית היא ביסודה שם בזכר.

עָמְרִי – זהו שְמן של כמה דמויות מקראיות, ובראשן מייסד אחת השושלות החשובות של מלכי ישראל, אביו של המלך המפורסם אחאב ומייסד עיר המלוכה שומרון. ייתכן שהשם קשור למילה הערבית שפירושה 'חיים', ולפי זה עומרי הוא קיצורו של שם תֵאופורי מעין 'האל (העניק) חיים'.

עִנְבָּר – שְׂרף עצים מאובן. צבעו צהבהב שקוף למחצה, והוא משמש לייצור תכשיטים נאים. מקור המילה בערבית عَنْبَر (עַנְבַּר), ומשם התגלגלה ללשונות אירופה, למשל בצורה amber. כשמות אבני החן ספיר ושוהם, היה ענבר לשם פרטי בעיקר לבנות. גם באנגלית עלמות רבות נושאות את השם Amber.

עָפְרָה – שם זה הוא צורת הנקבה של עֹפֶר, צאצא הצבי או האייל. השם עָפְרָה בתנ"ך הוא שמם של שני מקומות: בדרום – בנחלת שבט בנימין ובצפון – בנחלת שבט מנשה. כיום משמשים השמות הפרטיים עֹפֶר, עָפְרָה ועָפְרִי.

פרחאן فرحان – פרחאן בערבית פירושו 'שמח', ושם זה דומה אפוא לשמות העבריים רונן, ששון, גיל ועוד. כמותם הוא מביע את שמחתם של ההורים על הולדת בנם ואת תקוותם שיראה רק שמחה בחייו.

פרננדו – הגייה ספרדית ופורטוגלית של השם פרדיננד. מקור השם בגוֹתית (לשון קדומה ממשפחת השפות הגרמניות), והוא מורכב משני יסודות שמשמעותם 'שלום' ו'תעוזה'.

צחי – השם מבוסס על השם יצחק, מאבות האומה, וכן על המילה צַח – ' זך, טהור, בוהק, לבן'. משם התואר צַח נוצר בלשון חז"ל הפועל 'לצחצח', ומכאן גם 'לשון צחה' (לשון ברורה ותקנית) על פי "וּלְבַב נִמְהָרִים יָבִין לָדָעַת, וּלְשׁוֹן עִלְּגִים תְּמַהֵר לְדַבֵּר צָחוֹת" (ישעיהו לב, ד).

קִירִיל – שם רוסי שמקורו ביוונית: מן המילה היוונית κύριος (באותיות לטיניות: kyrios) 'אָדוֹן' נגזר השם היווני Κύριλλος (באותיות לטיניות: Kyrillos), וממנו התקבלו הגיות וכתיבים שונים, ובהם קיריל וסיריל. המילה היוונית שפירושה 'אדון' היא התרגום הרגיל לשם המפורש בתרגום המקרא ליוונית (תרגום השבעים).

קית' (באנגלית Keeth) – שם ממקור קֶלטי שמשמעותו 'יער'.

קָרִינָה – השם קרינה הוא גלגול של כמה שמות שאין קשר ביניהם ושמקורם בשפות שונות. ביוונית קוֹרינה (Korinna) פירושו 'נערה', 'עלמה'. לעיתים קָרינה הוא צורה מקוצרת של השם קתרינה – גם הוא שם יווני ופירושו המקובל (אם כי לא היחיד) 'טהורה'. ויש גם קבוצת כוכבים קָרינה, הקרויה על שם המילה הלטינית carina – שִׁדְרית הספינה.

רָבִיד – שרשרת לצוואר, כמסופר בתיאור עלייתו לגדולה של יוסף במצרים: "וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ" (בראשית מא, מב). ייתכן שהמילה רָבִיד קשורה למילים מַרְבָד (מן המקרא) ורֹבֶד (מספרות ימי הבית השני) על שום היות הרביד עשוי חוליות חוליות.

רוֹם – פירוש המילה הוא 'גובה'. המילה שקולה במשקל השמות טוֹב וקוֹל, והיא באה פעם אחת במקרא: "רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים זֶרֶם מַיִם עָבָר, נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ, רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא" (חבקוק ג, י). מן ההקשר נראה שרוֹם הוא הפך מן תְּהוֹם, וככל הנראה מדובר בצורה אחרת של המילה המקראית רוּם שאף היא פירושה 'גובה'.

רוֹמִי – השם הפרטי רוֹמִי ניתן במקורו כשם פרטי לבנות בלשונות אירופה (לרוב גלגול מן השם רוזמרי). בעברית השם עשוי להתפרש כמילה רוֹם ('גובה') בתוספת כינוי השייכות ־ִי או בסיומת כינוי החיבה ־ִי. המילה רוֹמִי מוכרת מספרות חז"ל כשמה של העיר רומא וגם כשמה של האימפריה הרומית.

רֹן – שם העצם רֹן, שפירושו 'שמחה', שייך לשורש רנ"ן. משמעותו הבסיסית של שורש זה, המשמש במקרא כמעט רק בנבואה ובשירה, היא השמעת קול חזק. ממנה התפתחו המשמעויות העיקריות שלו בעברית, הקשורות בדרך כלל בשירה ובתפילה, בשמחה ובצהלה, בשבח ובהודיה.

רֹן – רון הוא שם עצם מופשט שפירושו 'שמחה' וגם 'שירה, זמרה'. בספר תהלים נאמר: "אַתָּה סֵתֶר לִי, מִצַּר תִּצְּרֵנִי, רׇנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה" (תהלים לב ז) – כלומר 'אתה [ה'] מחסה לי, מאויב תצילני; בשירי הודיה על הפדות תקיף אותי'.

רוֹנֵן – פירוש המילה הוא 'שָׂמֵח' וכן 'שר ומזמר'. בפיוט לסוכות מאת הפייטן הארץ־ישראלי הנודע אלעזר הקליר נאמר על ארבעת המינים: "רוננים מליץ בעדנו, להחיש נא לסעדנו" – כביכול ארבעת המינים מזמרים בתפילה בעד עם ישראל להחיש ישועתו.

רַן – מן השורש רנ"ן. פירוש המילה: 'מתרונן, שר, מביע שמחה'. שמות פרטיים רבים לקוחים מתחום השמחה – אם משום שההורים רוצים לבטא את שמחתם על הולדת הילד, אם משום שהם רוצים שהשם יהיה איחול לעתיד. בשמות הפרטיים הלקוחים מתחום השמחה השורש רנ"ן הוא הפורה ביותר.

שֶׂגֶב – שם עצם מופשט שפירושו 'הוד', 'רוממות'. המילה מתועדת בעברית למן לשון הפיוט הארץ־ישראלי הקדום, והיא קשורה לפועל 'נשגב' המוכר מן המקרא במשמעות 'מרומם': "יְהַלֲלוּ אֶת שֵׁם ה' כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ, הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (תהלים קמח, יג).

שַׂגִּיא – פירושו המילה 'נשגב', 'מרוֹמָם'. אחיו של השורש שׂג"א הוא שׂג"י, ככתוב "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (תהלים צב, יג). שם התואר שַׂגִּיא משמש גם בארמית המקראית, וממנה מוכר גם האיחול "בְּכׇל אַרְעָא שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא" (דניאל ג, לא) – 'בכל הארץ שלומכם יִשְׂגֶּה [יִרְבֶּה]'.

שִׁירִי – מילים מעולם השירה הן מילים אהובות המעוררות רגש חיובי. לא פלא שאחדות מהן אומצו לשמות פרטיים, ובהן שִׁירִי. ההבנה הפשוטה ביותר של שִׁירִי היא צורת ציווי לנקבה ('דברי שיר'), ואפשר לראות בזה גם שם חיבה מן שִׁיר או 'השיר שלי'.

שְׁלֹמִי – שלומי במקרא הוא אבי אחיהוד, נשיא שבט אשר (על שמו היישוב שלומי שבנחלת אשר). מקובל לראות בו קיצור משם תאופורי (שם בעל רכיב אלוהות) דוגמת שלומיהו. כיום הוא מתפרש גם 'השלום שלי', כדברי ישעיהו "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'".

שְׁלֹמֹה – שמו של מלך ישראל, בנו של דוד והחכם מכל אדם. השם נקשר לשלום, כמפורש בדברי הימים: "הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכׇּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו"; ויש מי שהציע לקשור את השם לשָׁלֵם, שמה הקדום של ירושלים.

שָׁנִי – שמו של צבע אדום שנזכר במקרא. הוא מפורסם במיוחד הודות לאזכורו הכמעט קבוע לצד התכלת והארגמן שנחשבו גם הם צבעים יקרים בימי קדם. על גונו האדום של השני אפשר ללמוד מפסוק כמו "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ" (שיר השירים ד, ג). משמו בארמית – זהוריתא, צבע זהורי – נראה שמדובר בצבע אדום זוהר או מבריק.

שָׁקֵד – עץ פרי הידוע בפריחתו המרהיבה בשלהי החורף. פרי עץ השקד נזכר בספר בראשית כאגוז מאכל טיפוסי: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ... מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים". הפועל המקראי שָׁקַד מתאים לתכונתו של עץ השקד למהר ולהוציא פרחים קודם להתכסותו בעלווה, ראשון לעצי הפרי הנשירים.

תֹּמֶר הוא שם נרדף לעץ התמר, כמסופר על דבורה הנביאה בספר שופטים: "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם". עץ התמר היה ועודנו מן החשובים שבצמחי ארצנו, ובמדרש מתואר שיש שימוש בכל חלקיו – לאכילה, לקליעת חבלים וסלים, לקיום מצוות לולב ועוד.

תָּמִיר – מי שדמותו גבוהה וזקופה. בלשון חכמים נוצר הפועל תִּמֵּר (בבניין פיעל) 'התרומם', 'התנשא', כגון "כיון שהיו ישראל חונים, היה עמוד הענן מְתַמר ועולה ונמשך על גבי יהודה כמין סוכה". במקום אחר מתועד הכתיב ביו"ד מיתמר – המתאים לבניין התפעל 'מִתַּמֵּר' כפי שמשמש בימינו.

תָּמִיר – שם תואר המציין את מי שדמותו גבוהה וזקופה. משמעות זו מיוחסת גם לעץ התמר. מן השורש תמ"ר גם תִּימְרוֹת עָשָׁן (יואל ג, ג; שיר השירים ג, ו) שהם 'עמודי עשן', ומכאן הצירוף 'תימרות אבק'.

אָבִיב – המילה נגזרת מן השורש אב"ב הקשור לצמיחה. כך למשל באמהרית המילה אַבֶּבָּה פירושה 'פרח', ופירוש שמה של בירת אתיופיה (אדיס אבבה) הוא 'פרח חדש'. מן השורש הזה בעברית גם המילה אֵב 'צמח צעיר', כמו בצירוף "אִבֵּי הנחל" ממגילת שיר השירים (ו, יא).

אֲבִיבָה – תוספת הסיומת ־ָה למילה אָבִיב, כמו תוספת הסיומת ־ית בשם אביבית, מְשווה לשם שנוצר מראה של שם ממין נקבה. חג האביב הוא שם שנתחדש לחג הפסח בעברית החדשה. במקרא חודש ניסן מכונה חודש האביב משום שבו התבואה במצב אביב, כלומר טרם הבשילה.

אֲבִיגַיִל – שם מקראי של שתי נשים, המוכרת בהן היא אביגיל הכרמלית, שהייתה לימים לאחת מנשי דוד המלך. השם מורכב משני יסודות אבי (כינוי לאלוהים) + גיל, והרכיב השני מתפרש בדרך כלל מן השורש גי"ל 'שִׂמחה', כמו המילים גיל, גילה, יגיל.

אֲגַם – המילה אֲגַם משמשת בעברית למן המקרא במובן 'מקווה מים מוקף יבשה', והיא מסמלת שפע ורווחה – בניגוד ליובש ושממה, כאמור בתהלים "יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם" (קז, לה). במקורות חז"ל היא משמשת גם במשמעות 'אָחוּ' או 'הצומח סביב האגם'.

אֹהַד – שם פרטי במקרא. על סמך השם הזה והשם המקראי אֵהוּד (שופט מספר שופטים) וגם על סמך שורש ערבי דומה חידש אליעזר בן־יהודה את המילים אַהֲדָה (סימפתיה) ואָהוּד. בהמשך התחדש הפועל אָהַד, והוא רווח מאוד בימינו, בייחוד בקרב אוהדי ספורט.

אוֹפִיר – במקרא הוא שמו של אחד מצאצאי שֵׁם (מבּני נוח), אך מוכר במיוחד כשם מקום שממנו הביאו המלך שלמה והמלך חירם (מלך צור) זהב באוניותיהם, ואף עצי אלמוגים ואבן יקרה הובאו משם. זְהב אופיר (או כֶּתֶם אופיר) נחשב זהב משובח. אוצרות אופיר – לצד צְרִי גלעד – נזכרים בשירו של יעקב אורלנד "עץ הרימון".

אוֹפִיר – שם מקראי (מצאצאי שֵׁם) ושם של מקום, מקור לזהב משובח. אופיר המקראי היה אחי חֲוִילָה, וגם ארץ חווילה נודעה בזהבהּ. יש השערות שונות על זיהוי המקום אופיר, ויש אף ששיערו שאופיר הוא מקור השם אפריקה. אוֹפִירָה (בה"א המגמה, כלומר 'אל אופיר') היה שמו של היישוב הישראלי בדרום סיני (כיום העיר המצרית שַרם א־שיח').

אוֹפֶלְיָה – ביוונית 'סיוע', 'תועלת', 'יתרון'. שם אחת הדמויות המרכזיות בדרמה של שייקספיר "המלט".

אוֹר – "יְהִי אוֹר" הן מילותיו הראשונות של אלוהים, וברור מדוע המילה אוֹר היא מהמילים החיוביות ביותר. היא מציינת לא רק את ניגודו של החושך אלא גם את המאור, מקור האור ("לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים" – תהלים קלו, ז–ט). ומלשון חז"ל יש גם אוֹר שפירושו 'עֶרֶב', כאמור במסכת פסחים "אור לארבעה עשר (בניסן) בודקין את החמץ לאור הנר".

אוֹרִיָּה – השם מורכב מן המילה אוֹר ומן הסיומת ־יה, ופירוש השם אפוא 'אוֹר האל'. מן התנ"ך מוכר השם אוּרִיָּה שרכיבו הראשון הוא אוּר, שמשמעו 'אֵשׁ', ומובנו של השם הוא אפוא 'האש של אלוהים'.

אִילָנָה – הסיומת ־ה לשם אִילָן מְשווה לשם מראה של שם ממין נקבה. כמוה גם הסיומת ־ית בשם אִילָנִית. לשורש או"ל/אי"ל (שורש המילה אִילָן) משמעויות חיוביות של הובלה וחוזק. גם המילה בערבית אַוַּל 'ראשון' או 'ראשית' גזורה ממנו.

אִירֵנָה – ביוונית 'שלום' וכן שם אלת השלום. השם משמש בלשונות אירופה כבר מימי הביניים.

אִתַּי – איתי הוא שם מקראי. הדגש החזק בתי"ו מצביע על קשר אפשרי למילת היחס אֵת 'עִם', שנטייתהּ אִתִּי, אִתּוֹ וכו'. אם כך ייתכן שהיה זה שם תֵאופורי שמשמעותו 'האל עימי', בדומה לשם הסמלי שבנבואת ישעיהו: "הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל" (ז, יא).

אֵיתָן – בספר מלכים נזכר יֶרַח האיתנים, שמו הקדום של חודש תשרי, ואחד מארבעת החודשים העבריים הקדומים הנזכרים במקרא. חז"ל דרשו כי בירח זה נולדו אבות האומה שהם 'איתני עולם', כלומר יסודות העולם ככתוב בספר מיכה "וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ" (ו, ב).

אֵלָה – אֵלָה הוא שם עץ ממין נקבה, ולמרות זאת זה גם שמם של חמישה אנשים במקרא. השורש או"ל/אי"ל מציין חוזק והובלה, וממנו נגזר גם שם העץ אֵלון (ושמא זה אותו העץ) וגם המילה הכללית אִילָן. צורת הרבים של אֵלָה במקרא איננה אֵלות כי אם אֵלִים (על דרך שקמה – שקמים, תאנה – תאנים).

אַלְמָה – המשמעות המוכרת ביותר היא 'נפש', 'נשמה' בספרדית. המילה המקבילה בלטינית ובשפות רומניות אחרות – anima.

אֵמָה – השם הוא כנראה גלגול של מילה גרמנית עתיקה שעניינה 'שלם'.

אֵמִילִי – מקור השם בתואר aemulus בלטינית – 'יריב', 'מתמודד בתחרות' וכן 'חרוץ'. ההגייה אמילי מקובלת בעיקר באנגלית.

אֵמִילְיָה – מקור השם בתואר aemulus בלטינית – 'יריב', 'מתמודד בתחרות' וכן 'חרוץ'. צורת ההגייה אמיליה אופיינית בעיקר למרכז אירופה ולמזרחה, בכלל זה רוסיה.

אֶרֶז – רבים קרויים בשם אֶרֶז על שם העץ המחטני והחזק. הארז הוא אחד משמות העצים הנפוצים בתנ"ך (כ־70 פעם), ובמיוחד בולט ארז הלבנון. הארז הוא סמל לחוזק, לחוסן ולגובה. במגילת שיר השירים הדוד מדומה לארז – "מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים", ומכאן מטבע הלשון 'בחור כארז'.

בלאל (‏بلال) – פירוש השם 'לחות', 'השקיה בטל'. המילה משמשת שם פרטי וגם שם משפחה. במסורת המוסלמית ידוע במיוחד בלאל אבן רבאח, שהיה בן לווייתו של הנביא מוחמד ונחשב למואזין (הקורא לתפילה) הראשון.

ג'ימי – כינוי הגזור מן השם הנפוץ ג'יימס, שהוא עצמו גלגול מן השם העברי יעקב, כשם אחד משלושת האבות.

גַּבְרִיאֵלָה – השם נגזר משם המלאך גַּבְרִיאֵל. בקריאת שמע שעל המיטה נוהגים להזכיר את גבריאל עם שאר מלאכי השרת, סגולה לשמירה מרע: "בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מִימִינִי מִיכָאֵל וּמִשְּׂמֹאלִי גַּבְרִיאֵל וּמִלְּפָנַי אוּרִיאֵל וּמֵאֲחוֹרַי רְפָאֵל וְעַל רֹאשִׁי שְׁכִינַת אֵל".

גַּל – גל הוא כידוע 'התרוממות חלק מפני הים', וכך הוא מוכר גם במקרא: "וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ, וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם". באחד מפסוקיה הציוריים של מגילת שיר השירים נאמר "גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם", ובאמת ייתכן שגל פירושו גם 'מעיין', בדומה למילה מקראית נדירה אחרת – גֻּלָּה, 'בריכת מים'.

גַּלִּי – השם גַּלִּי (מן גַּל) מתקשר למילה מקראית נדירה הקשורה במים: גֻּלָּה, שעניינה 'בריכת מים': "וַתֹּאמֶר תְּנָה לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם, וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת" (יהושע טו, יט).

דּוֹרוֹן – המילה דורון נרדפת למילה מתנה, והיא הגיעה ללשון חכמים מן היוונית. השם הפרטי דורון (כמו השמות הנרדפים לו שי, מתן, מתת ועוד) מציין כי הילד או הילדה הם בבחינת מתנה יקרת ערך.

דִּיצָה – פירושה 'שמחה'. המילה מוכרת בייחוד משבע ברכות הנישואין: "…אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה וחדוָה, אהבה ואחוָה ושלום ורעות". שורש המילה דו"ץ מציין בעברית ובלשונות שמיות נוספות גם קפיצה וניתור, ואפשר שמכאן התגלגלה הוראת השמחה.

דַּנִיאֵל או דָּנִיֵּאל – שם קדום זה נזכר בספר יחזקאל עם שני צדיקים אחרים: נח ואיוב. הכתיב ביחזקאל הוא דנאל, וממנו למדים שבמקורו נהגה דַּנְאֵל או דָּנִאֵל. מכתבי אוגרית עולה שדנאל היה דמות מופת מפורסמת בצדקתה, אולי מלך קדום, שעשה משפט צדק ליתומים ולאלמנות.

דַּפְנָה – שם של שיח ירוק ויפה. שמו העברי הרשמי 'ער אציל'. לעלי הדפנה ריח טוב וסגולות רפואיות. מקור המילה בלשון היוונית, אך היא נזכרת כבר בספרות התלמודית. ביוון העתיקה דפנה (Daphne) היה גם שם של נימפה הקשורה במקורות של מים מתוקים.

הָגָר – הגר הוא שם שפחתה המצרית של שרה, שניתנה אף היא לאברהם לאישה וילדה לו את ישמעאל. השורש הג"ר משמש בערבית במילים שמשמען עזיבה ונדידה וגם במובן 'עיר' או 'מחוז', וייתכן שהשם הפרטי קשור לאחד המשמעים הללו.

הִלָּה – באיוב כט, נאמר: "בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי, לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ". מן הצורה בְּהִלּוֹ יצרו הפייטנים את המילים הֵל והִלָה במשמעות 'אור'. כיום המילה הילה מציינת 'עטרת אור', בעיקר סביב השמש והירח או מאחורי ראשי קדושים בנצרות – בהשפעת קרבת הצליל אל המילה האנגלית halo.

חֵן – חן הוא 'יופי', 'נועם' והוא מוכר במשמעות זו מן הביטויים 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי', 'יַעֲלַת חֵן', 'אֶבֶן חֵן', 'חֵן חֵן' ועוד. חֵן בתנ"ך מציין גם 'חסד', 'רחמים'. המילה חֵן גזורה מן השורש חנ"ן (הנו"ן השנייה נרמזת בדגש החזק בנטייה: חִנּוֹ, חִנָּהּ וכו') שהוראתו היא 'נטה חסד', 'העניק'.

חַנָּה – בתחילת ספר שמואל מסופר על אלקנה האפרתי: "וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים". תפילת חנה לבן נענתה: "...וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו". חַנָּה – מן השורש חנ"ן המשמש גם בשמות המקראיים חננאל, אלחנן וחנניה.

חַנָּה – חנה בתנ"ך היא אימו של שמואל הנביא. היא ידועה מתפילתה במשכן שילה, ומן הנדר שנדרה נדר להקדיש את הבן שייוולד לה לה': "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ". השם חנה גזור מן השורש חנ"ן שהוראתו היא 'נטה חסד', 'העניק'.

טַל – הטל חיוני לצומח, במיוחד באזורים מעוטי גשמים, ובדתות שונות הוא נקשר בחסדי כוחות עליונים. בפרקי השירה בתורה הוא סמל ברכה וחיים; כך בברכת יצחק ליעקב: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ".

יָגִיל – שם זה הוא צורת עתיד של פועל המציין שמחה ועליצות כמו המילים גִּיל, גִּילָה. הפועל מוכר למשל בפסוק מן ההלל "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ". לצד השם יגיל משמש השם יָגֵל – צורת עתיד מיוחדת המציינת איווי (הלוואי שישמח).

יָהֵל – השם יהל הוא ביסודו פועל שפירושו 'יאיר', 'יפיץ אור'. הצורה יָהֵל היא צורת עתיד נסתר של השורש הל"ל בבניין הפעיל. ככל הנראה משמעות היסוד של השורש הל"ל היא 'אור', כמו במילה הִלָּה.

יוּבַל – המילה הנזכרת בדברי הנביא ירמיהו: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי". המילה נתפרשה במשמע 'פלג מים' על פי ההקשר ועל פי שורשה יב"ל – לציון הובלת המים.

יוּבָל – בנו של לֶמֶךְ ככתוב: "וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל, הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה. וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל, הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב". ייתכן שהשמות יָבָל ויוּבָל קשורים למים. לפי דעה אחרת הם קשורים למילה יוֹבֵל 'אַיִל' – יָבָל על שם הכבשים והאֵילים שגידל, ויּובָל, מייסד תחום הנגינה, על שם השופר, קרן האיל.

יוּלִי – על שם חודש יולי. החודש נקרא על שמו שם יוליוס קיסר. משם זה נגזרים גם השמות יוליה, גו'לייט ועוד.

יֵלֵנָה – הגייה רוסית של השם היווני הֵלֵנֶה. לפי השערה מקובלת אך לא ודאית, משמעות השם הלנה הוא 'אור החמה', כשם אל השמש היווני הֶליוס.

יָפָה – "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה..." (שיר השירים). שם התואר יָפֶה, ובנקבה יָפָה, מציין דבר נאה ואסתטי, כגון בצירוף 'יפת תואר'. לצד זה הוא מציין גם תכונות נעלות אחרות, כגון 'בעין יפה' (בנדיבות), 'בסבר פנים יפות' (בחיבה ובנועם).

יַרְדֵּן – שם הנהר בא בתנ"ך לרוב ביידוע: הַיַּרְדֵּן. כיום השם ירדן ניתן גם לבנים וגם לבנות. בעבר ניתן לבנות השם יַרְדֵּנָה, וזה גם שמו של מושב שהוקם בעמק בית שאן. בתקופת המקרא הירדן היה שופע מים, בייחוד בסוף החורף: "וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר" (יהושע ג, טו).

לִיאָם – קיצור השם האנגלי ויליאם (William) שמקורו בשם הגרמני וילהלם (Wilhelm). השם הגרמני מבוסס על חיבור הרכיבים 'רצון' ו'קסדה' – כנראה בהוראה מושאלת של 'הגנה', 'ביטחון'. בעברית לִיאָם מרמז לצירוף המילים 'לִי עַם'.

לִיאַת – שם חדש יחסית בעברית. הוא מורכב מהמילית לִי ומכינוי הגוף אַתְּ, וכך הוא מורה על הקשר ההדוק שחשים ההורים כלפי התינוקת הנולדת.

מוֹרָן – שמו של שיח ירוק־עד גדול ונאה ממשפחת היערתיים הגדל בר בארץ, בעיקר בגליל ובכרמל. השם מוֹרָן הגיע אלינו מן הארמית, והוא נקשר בזיהויו של עץ התִּדהר הנזכר בדברי ישעיהו: "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו".

מיאה – השם מיאה פירושו בלטינית 'שלי', ואפשר למצוא בו רמז גם למילה הארמית מַיָּא שפירושה 'מים'.

מָיָה – השם מיה מקובל בתרבויות רבות בעולם. במסורת הדת הבודהיסטית למשל מָיָה היא אימו של בודהה, מייסד הדת. במיתולוגיה היוונית מיה היא בתו של אטלס. בהקשר אחר מוכרים בני המאיה, קבוצת לאומים בני שבטים אינדיאנים ממרכז אמריקה.

מִיָּה – השם מקורו בשם לועזי (למשל במשמעות 'שלי' בלטינית ובנותיה), אך הוא התאזרח היטב בעברית הודות למשמעות האפשרית של "מִן יָהּ", בהוראת 'מֵאֵת ה''.

מִיקָה – ​"מיקה, מיקה, מי כמוך, מי כמוך איתי / מיקה, בואי אל ביתי, מיקה שלי" (יאיר רוזנבלום). השם מיקה שימש בעבר קיצור של מיכאלה או שם חיבה של מיכל, ובהמשך הפך שם לעצמו בזכות צלילו הנעים. גם בשפות אחרות יש שהוא משמש שם פרטי, וגם בהן הוא בעיקר גלגול של השם מיכאל.

מֵירַב – מֵרַב בתנ"ך היא בתו של שאול: "וְשֵׁם שְׁתֵּי בְנֹתָיו שֵׁם הַבְּכִירָה מֵרַב וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל". מקובל לומר כי השם מֵרַב קשור אל השורש רב"ב ולפי זה מדובר בשם מופשט שעניינו שפע וריבוי. הכותבים מֵירַב ביו"ד עשויים לדרוש את השם במשמעות 'מים רבים'.

מַרְגָּלִית – מילה נרדפת לפנינה, ובהשאלה 'דבר יקר' וגם 'דיבור מבריק', כגון 'פה מפיק מרגליות'. המילה מַרְגָּלִית מוכרת למן לשון המשנה, ומקורה ביוונית: margarites. עיצורי למנ"ר עשויים להתחלף ביניהם, וכך לצד מרגריטה היוונית ומרגלית העברית מצויה מרגניתא הארמית (ממנה שם הפרח מַרְגָּנִית).

נֹגַהּ (בלי ניקוד נוגה) – המילה התייחדה בספרות חז"ל לציון כוכב הלכת הבהיר במערכת השמש (ונוס). בתנ"ך משמעות המילה היא 'אור', והפועל נָגַהּ משמעו 'האיר', למשל: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל, יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם" (ישעיהו ט, א).

נָוֶה (בלי ניקוד נווה) – למילה שתי משמעויות: יפה, נאה; מקום מרעה במדבר. במשמעות הראשונה נָוֶה הוא כתיב חלופי של נָאוֶה: "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים ב, יד).

נֹעַם – מן השמות האהובים לבנים ולבנות. שורש המילה נע"ם מצוי גם בלשונות שמיות אחרות – התואר نَاعِم (נַאעִם) בערבית פירושו 'עדין', 'רך', ושם העצם نِعْمَة (נִעְמָה) פירושו 'שלווה'.

נָטָאוָארִי – שם נדיר הניתן בתאילנד. משמעות השם בשפה התאית הוא 'זה אשר יודע הכול על מים', והוא מביע את הרוגע והעושר של המים.

נִילִי – השם מבוסס על ראשי התיבות "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר" (שמואל א טו, כט). במקור ציינו מילים אלו את אלוהי ישראל הנצחי שאינו מפר את הבטחותיו, ולימים נתפרשו כמציינות את נצחיות עם ישראל. ניל"י היה שמו של ארגון מחתרת שפעל בארץ במלחמת העולם הראשונה וסייע לבריטים נגד הטורקים.

נֹעַם – מילה מקראית האופיינית ללשון השירה והחוכמה, למשל: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכׇל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, יז).

סַהַר – 'יָרֵחַ', 'לְבָנָה'. המילה משותפת לרבות מהשפות השמיות, וביסודה היא מציינת עיגול. מסַהַר נגזר שם התכשיט סהרון (במקרא: שַׂהֲרוֹנִים) – תכשיט עגול.

סַפִּיר – אבן החן הנזכרת ביותר בתנ"ך (לצד שֹׁהַם). היא ידועה מרשימת אבני החושן שהניח הכוהן הגדול כנגד לוח ליבו, והיא נקשרת באחד המראות הפלאיים במקרא: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת [=לְבֵנָה, אבן] הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד, י). מקור המילה בשפה הודית, והיא משמשת בהגיות שונות בשפות רבות.

עאישה (בערבית عائشة) – השם עאישה (בכמה הגיות וכתיבים) נפוץ בעיקר בקרב נשים מוסלמיות על שם אשתו השלישית של הנביא מוחמד. משמעות השם היא 'חיה', 'בעלת חיים'.

עָדָה – עדה הייתה אחת משתי נשותיו של לֶמֶךְ ואימם של יָבָל "אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה" ויוּבָל "אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב". עָדָה מקראית אחרת הייתה מנשותיו של עשו. את השם עָדָה מקובל לקשור אל המילה עֲדִי, שמשמעותה 'תכשיט'.

עֲדִי הוא תכשיט. בתורה הוא בא בהקשר כללי: "וְלֹא שָׁתוּ [=שמו] אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו" (שמות לג, ד), ובנביאים ובכתובים הוא נזכר כתכשיט לנשים דווקא, כך למשל בקינתו המפורסמת של דוד: "בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל… הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן" (שמואל ב א, כד).

עֲדִינָה – שם תואר בלשון נקבה המוכר כבר מן המקרא. משמעותן של מילים מן השורש עד"ן בעברית ובלשונות שמיות אחרות היא עונג, נעימות, רכות, טעם טוב. במקרא יש מילים נוספות משורש זה: עֶדְנָה, מַעֲדַנִּים והפועל הִתְעַדֵּן: "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ וַיַּשְׁמִינוּ וַיִּתְעַדְּנוּ" (נחמיה ט, כה).

עָפְרִי – צורת הנקבה של עֹפֶר היא עָפְרָה. בתנ"ך נזכרים שני מקומות בשם זה: בדרום – בנחלת שבט בנימין (בהר אפרים) ובצפון – בנחלת שבט מנשה. כיום משמשים השמות הפרטיים עֹפֶר ועָפְרָה, ואליהם הצטרף השם האהוב עָפְרִי בסיומת ־ִי, שיש בה כדי להביע חיבה.

עַלְמָה – 'נַערה', 'אישה צעירה'. בשם זה גם רמיזה לשם הפרטי Alma, שמקורו בשם התואר הלטיני almus (בנקבה alma) – 'מְחַיֶּה', 'מזין', 'מַשְׁרה ברכה', והוא קשור גם למילה הספרדית alma שפירושה 'נשמה'. השם עַלְמָה זהה בצלילו גם למילה הארמית עָלְמָא – 'עולם', 'העולם'.

עָמִית – מקור המילה עָמִית, 'חבר', איננו ברור. נראה ששורש המילה הוא עמ"ת, אבל שורש זה אינו מוכר לא בעברית ולא בלשונות שמיות אחרות. לכן יש הסבורים ששורש המילה הוא עמ"י הקרוב אל עמ"ם (לשון עַם). ויש שהציעו לקשור זאת למילה אכדית שמשמעה משפחת החָם או החותן.

עָמִית – פירוש המילה חבר. המילה מופיעה בתנ"ך תריסר פעמים, אחת עשרה מתוכן בספר ויקרא, בלשון החוק. היא נרדפת למילים רֵעַ ואָח, וכמותן היא משמשת בלשון החוק לציון הזולת, כלומר אדם אחר, כגון בכתוב הידוע "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ".

קְלָרָה – שם תואר בלטינית, משמעו 'בהירה', 'טהורה'. מאותו מקור גם התואר clear באנגלית.

קָרִינָה – השם קרינה הוא גלגול של כמה שמות שאינם קשורים זה לזה ושמקורם בשפות שונות. בספרדית פירושה השם הוא 'יקירה', 'חמודה'.

קֶרֶן – איבר קשה בראשם של בעלי חיים, ומכאן התפתחו משמעויות נוספות, רובן מתועדות כבר בתנ"ך: גבורה וכבוד, כגון "רָמָה קַרְנִי בַּה'" (שמואל א ב, א), וכן אור – "וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה" (חבקוק ג, ד), והפירוש המקובל: זוהרו של אלוהים יהיה כמו אור, קרני האור נובעות ממנו, ושם מתחבא כוחו.

רֹנִּי – השם מתקשר לפסוקים של ישועה כגון "צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו), "רׇנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'" (זכריה). עוד הוא יכול להתפרש שם חיבה מן רֹן 'שמחה', ויש שהוא קשור לשם אַהֲרֹן.

רוּתִי – שם חיבה מן רוּת, גיבורת המגילה המקראית הנודעת. בפשיטתא, תרגום המקרא והברית החדשה לארמית־סורית, בא תחת השם רוּת השם רעות. גם כיום יש המפרשים כך את השם רות, ואילו אחרים סבורים כי הוא גזור מן השורש רו"י, שעניינו רוב מים והשקיה במים.

רָז – המילה נרדפת למילה סוד. המילה רווחת אצל סופרי מגילות מדבר יהודה, כיאה לבני כת סודית, והיא מצויה בהן עשרות פעמים. כיום רגילה יותר המילה סוד, אך בעבר רווחה יותר המילה רז, כגון בתפילת הימים הנוראים "אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי".

רָז – המילה רָז התגלגלה אל העברית מן הארמית, ומובנה 'סוד', 'מסתורין', 'דבר סתר'. המילה מוכרת כבר מן הארמית של ספר דניאל, ששם מסופר על סודו של המלך שכל חכמיו וקוסמיו לא הצליחו לגלות. אל הארמית התגלגלה המילה ממקור פרסי, והיא משמשת בפרסית עד ימינו.

רִמּוֹן – רימון הוא אחד משבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל. צורת הרימון הייתה אהובה על אומני המזרח הקדום, והדבר בא לידי ביטוי גם במקרא: שולי מעילו של הכהן הגדול היו עשויים "פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן" (שמות לט, כו), ובראשי עמודי המקדש יכין ובועז היו מאתיים רימוני נחושת.

רַעְיָה – חברה, אהובה, בת זוג. המילה מוכרת משיר השירים, למשל: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת" (ב, ב). 'רעיה' היא צורת הנקבה של רֵעֶה (=רֵעַ), ולצידה יש גם רְעוּת ("וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב", שמות יא, יב) וגם רֵעָה ("וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ", שופטים יא, לח).

שּׁוֹשַׁן – "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" (שיר השירים ו, ג). לצמח המקראי שושן ניתנו במרוצת הדורות כמה זיהויים, ובהם שושן צחור, ורד, לוטוס, אירוס, נרקיס, כלנית ואף גומא. שושן הוא גם עיטור יפה, כנראה בצורת הפרח: "וְעַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן" (מלכים א ז, כב).

שִׁירִי – "בַּשֵּׂר עֶלְיוֹן / בִּשְׁנַת פִּדְיוֹן / נָא בַּת צִיוֹן / שִׁירִי שִׁירֵךְ" (משירת ספרד, המאה ה־11). שִׁירִי היא צורת ציווי במשמעות 'דברי שיר', 'שְׂאִי קולך בזמר', כי השירה מבטאת יופי ושמחה.

שָׁנִי – המילה המקראית שָׁנִי מציינת צבע אדום זוהר. השני רגיל במקרא לצד צבעים יקרים אחרים: התכלת והארגמן. על גונו האדום אפשר ללמוד מכמה פסוקים: "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ" (שיר השירים); ובמיוחד "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים [שָׁנִי ברבים] כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו).

שָׁרוֹן – שמו של אזור גאוגרפי בארץ ישראל: שפלת החוף המשתרעת מיפו ועד קיסריה ומרגלות הכרמל. השרון נזכר בתנ"ך בהקשר של יופי ופריחה: "כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן" (ישעיהו לה, ב), "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים" (שיר השירים ב, א).

שָׁרוֹן – גיזרון השם מסופק. יש הסוברים שבא משורש יש"ר לציון התוואי המישורי של אזור השפלה, אולי קיצור מן 'ישרון'. אחרים קושרים זאת למילה המקראית מִשְׁרָה שבצירוף מִשְׁרַת עֲנָבִים ולפעלים שָׁרָה והִשְׁרָה – 'שָׂם דבר בנוזל'. לפי זה נקרא השרון על שום אדמתו הפורייה המושקית יפה ממי הגשמים.

תָּמָר – עץ התמר כשמו כן הוא – עץ זקוף וגבוה המיתמר אל על. מפרי התמר נהגו להכין דבש, ועל כן זוהה עם הדבש הנזכר בשבעת המינים שנתברכה בהם הארץ ושמהם הובאו הביכורים למקדש. במקרא נזכרות שלוש נשים בשם זה: כלתו של יהודה (אם שושלת בית דוד), בתו של דוד וגם נכדתו (בת אבשלום).