.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
ב. כתיב והגייה של מילים ממוצא יווני
1. מילים ממוצא יווני שנתגלגלו לעברית מלשונות אירופה ונוהגים להגות בהן זי”ן ולא סמ”ך – נכתבות בזי”ן. למשל: פיזיקה, פיזיותרפיה, מוזאון.
2. מילים לועזיות שמקורן במילים יווניות בעלות האות היוונית χ נכתבות בעברית באות כ”ף, והיא מנוקדת בדגש או ברפה כפי הרגיל במבטא, כגון כּוֹלֶסְטֵרוֹל, אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה.
הערות
א. הרוצה לנקד את הכ”ף לפי כללי הניקוד של העברית רשאי לעשות כן, כגון כִּימיה, בְּכִימיה.
ב. מילים לועזיות שיש בהן הרצף ks נכתבות בקו”ף כגון מקסימום, טקסט, אורתודוקסי.
3. הסיומת ־וס במילים שאולות מיוונית מנוקדת בהתאם להגייה הרווחת בשורוק, כגון אוֹקְיָנוּס, אַפּוֹטְרוֹפּוּס, קֻלְמוּס, בֻּלְמוּס. הניקוד בחולם – כמתועד בספרות חז”ל – אפשרי. הוא הדין למילה קוֹקוּס (לצד קוֹקוֹס).
ד. שמות האותיות היווניות
1. שמות האותיות היווניות המסתיימים בתנועת a נכתבים באל”ף או בה”א, למשל: אלפא או אלפה, גמא או גמה, סיגמא או סיגמה.
2. האות היוונית Λ היא למדא או למדה (ולא למבדא / למבדה).
3. כתיב שמות האותיות היווניות הוא על פי כללי התעתיק מלועזית לעברית. לפי זה: β – בטא או בטה.
רק הביטוי אלפא־ביתא ייכתב בתי”ו (וכן שם המושג הגאוגרפי דֶּלְתָּה).
כלל ד – הסגול בשמות מלעיליים בעלי שלוש הברות ללא הסופית תי”ו
שמות שצורתם זכָרית, והם בני שלוש הברות ששתי האחרונות בהן מנוקדות בסגולים, בא כנגד הסגול הראשון פתח וכנגד הסגול השני שווא הן בנטיית היחיד הן בצורת הרבים ובנטייתה.
למשל: פִּילֶגֶשׁ פִּילַגְשׁוֹ פִּילַגְשִׁים, רַכֶּבֶל רַכַּבְלִים רַכַּבְלֵי־, יוֹעֶזֶר יוֹעַזְרִים, וכן דּוּ־קֶרֶן דּוּ־קַרְנִים.
[ישיבת המליאה ריג]
ו. שמות לועזיים שונים
1. סואס וגם סואץ.
2 בשם החודש השלישי בשנה הכללית מקוימות שתי צורות: מֵרְץ ומארס.
2.2.3 שמות כגון דוגמה, משכנתה
שמות שהתגלגלו לעברית מן הארמית והמשמשים במין נקבה, כגון דוגמה, נכתבים בה”א בסופם – כסיומת הנקבה הרגילה בעברית. דוגמאות נוספות: סַדְנָה, טַבְלָה, גִּרְסָה, עִסְקָה, פִּסְקָה, קֻפְסָה,[1] מֵירְכָה (שם סימן הפיסוק).
הוא הדין בשמות כגון אַסְמַכְתָּה, אֶתְנַחְתָּה, בְּדוּתָה, חַבְרוּתָה, מַשְׁכַּנְתָּה.
יוצא מן הכלל כתיב המילה סָבְתָא.
הערות
[1] על צורת הרבים של שמות אלו ראו משקל פִּעְלָה, פַּעְלָה; פָּעְלָה, פֻּעְלָה – צורת הרבים.
[2] על כתיבם של שמות האותיות היווניות ראו שמות האותיות היווניות.
ב. צירוף תארים
צירוף שמות תואר כגון (מסמך) חברתי־כלכלי, אפשר ליידעו בשתי דרכים: יידוע שם התואר הראשון או יידוע כל אחד משמות התואר. לדוגמה: ‘המסמך החברתי־כלכלי’ או ‘המסמך החברתי־הכלכלי’. סימון המקף בצירוף כזה אינו חובה.
[ישיבת המליאה ריג]
4.2.2 צירוף של מילית ושם
שמות המורכבים ממילת יחס ומשֵם או מתחילית ומשֵם – מומלץ לכותבם בשתי תיבות ומקף ביניהן, ולא בתיבה אחת. למשל: עַל־מִפְלַגְתִּי, תַּת־קַרְקָעִי, בֵּין־עִירוֹנִי, חַד־מַשְׁמָעִי, דּוּ־כָּנָף, דּוּ־קֶרֶן,[1] רַב־תַּכְלִיתִי, קְדַם־צְבָאִי, אִי־תְּלוּת, אַל־מִינִי.
במקרים ספורים נשתגרה הכתיבה בתיבה אחת, כגון אַלְחוּטִי, חַדְגּוֹנִי.
הערת המזכירות המדעית: בישיבה ריז החליטה האקדמיה לדחות הצעה לכללי יידוע וריבוי של צירופים בעלי תחיליות (ולפיהם היידוע יהיה בראש הצירוף והריבוי יהיה בסופו). השתמעות ההחלטה היא שאין האקדמיה קובעת עמדה בשאלת היידוע והריבוי של צירופים בעלי תחיליות כגון ‘תת־אלוף’ (‘התת־אלוף’ / ‘תת־האלוף’; ‘תת־אלופים’ / ‘תתי־אלופים’ וכיו”ב).
[1] צורת הרבים של דּוּ־קֶרֶן (שם מין מצמחי ארץ ישראל) – דּוּ־קַרְנִים.
כלל ו – הקמץ בשמות מגזרת ע”ו ודומיהם
1. שמות בני הברה אחת
הקמץ מתקיים בשמות בני הברה אחת, ובכללם צורות בינוני מגזרת ע”ו וע”י, וכן בצורות נקבה של שמות אלו. למשל: רָץ רָצִים רָצֵי־, רָצָה רָצַת־ רָצוֹת רָצוֹת־ רָצוֹתֵיכֶן, קָם קָמִים קָמֵי־ קָמֵיכֶם; וכן דָּת דָּתוֹת דָּתוֹת־ דָּתֵי־ דָּתוֹתֵיהֶם דָּתֵיהֶם, וָו וָוֵי־ וָוֵיהֶם, סָס סָסֵי־, עָב עָבֵי־, עָשׁ עָשֵׁי־, רָז רָזֵיהֶם, תָּו תָּוֵי־ תָּוֵיכֶם.
כן הקמץ מתקיים בשמות מְצָד מְצָדֵי־, מְכָל מְכָלֵיהֶם.
יוצאים מכלל זה כמה שמות שבנטייתם הקמץ משתנה לשווא (או לחטף פתח): דָּג דְּגֵי־, דָּם[1] דְּמֵי־, יָד[1] יְדֵי־ יְדֵיהֶם, אָב[2] אֲבוֹת־ אֲבוֹתַי, אָח אֲחֵי־ [3], חָם[2] חֲמֵיהֶם, שָׁד[4], וכן צורות הנקבה אָחוֹת[5] אֲחוֹת־, חָמוֹת[5] חֲמוֹתִי.
וראו עוד את השמות בני הברה אחת שבנטייתם הקמץ משתנה לפתח ואחריו דגש בכלל טז סעיף 3.
2. שמות בני שתי הברות המסתיימים ב־ָה
הקמץ (הראשון) מתקיים בשמות בני שתי הברות המסתיימים ב־ָה והגזורים משורשי ע”ו. למשל: עָקָה עָקַת־, נָפָה (חבל ארץ) נָפוֹת־, רָמָה רָמַת־ רָמוֹת־.
כך גם בשמות אָלָה אָלַת־, בָּבָה בָּבַת־, בָּמָה בָּמַת־ בָּמוֹת־ בָּמוֹתֵיכֶם, נָפָה (כברה)[6] נָפַת־, עָגָה עָגַת־.
כן הקמץ (הראשון) מתקיים בשמות מְעָרָה מְעָרוֹתֵיהֶם, מְצָדָה מְצָדַת־.
אין הקמץ מתקיים בשמות אחרים בני שתי הברות המסתיימים ב־ָה. למשל: אָמָה (שפחה) אֲמַת־ אֲמָתָהּ, גָּדָה גְּדוֹת־, דָּאָה דְּאַת־, דָּגָה דְּגַת־, יָפָה[7] יְפַת־, מָנָה[8] מְנוֹת־, מָעָה מְעוֹת־, שָׁנָה שְׁנֹותָיו, שָׁעָה שְׁעוֹתֵינוּ, שָׂפָה שְׂפָתִי.
3. שמות שהם צורת בינוני הופעל מגזרת ע”ו
שמות בצורת בינוני הופעל מגזרת ע”ו נוטים בקיום הקמץ. למשל: מוּבָן מוּבָנֵיהֶם, מוּתָג מוּתָגֵי־.
- השם מוטב אפשר להטותו בקיום הקמץ: מוּטָבֵי־(הפוליסה).
- השם מונח צורתו על דרך פ”נ: מֻנָּח מֻנְּחֵי־.
- השמות האלה נוטים הן על דרך ע”ו הן על דרך פ”נ: מוּטָל מוּטָלֵי־ לצד מֻטָּל מֻטְּלֵי־; מוּסָת מוּסָתֵי־ לצד מֻסָּת מֻסְּתֵי־; מוּלָן מוּלָנֵי־ לצד מֻלָּן מֻלְּנֵי־.[9]
השמות האלה נוטים בקיום הקמץ: מוּבָאָה מוּבָאַת־ מוּבָאוֹתֵיכֶם, מוּעָקָה מוּעָקַת־ מוּעָקָתָם.
[1] בנטייה עם הכינוי ־כֶם, ־כֶן: דִּמְכֶם, יֶדְכֶם (כבמקרא), וגם דַּמְכֶם, יַדְכֶם.
[2] נטיית אָב ביחיד בחיריק מלא, כגון אֲבִי־(הילד, גם אַב־) אָבִיו אֲבִיכֶם; כך גם נטיית חָם – חֲמִי־(האישה) חָמִיךְ חָמִיהָ חֲמִיהֶן.
[3] נטיית אָח ביחיד כנטיית אָב, כגון אֲחִי־(האב, גם אַח־); נטיית הרבים: אַחִים אַחַי אַחֶיךָ אַחֶיהָ אַחֵינוּ, אבל: אֶחָיו, אֲחֵי־ אֲחֵיכֶם אֲחֵיהֶם.
[4] במקרא שַׁד.
[5] ברבים אֲחָיוֹת אַחְיוֹתָיו, חֲמָיוֹת.
[6] המילה נָפָה שורשה נפ”י.
[7] במקרא הקמץ מתקיים בצורה יָפָתִי ובנטיית השם הָרָה (כגון הָרֹתיהם, לעומת הֲרַת עוֹלָם).
[8] במקרא מָנוֹתֶיהָ.
[9] ראו חילופי גזרות בפעלים שונים.
2.3.6 – צורת הרבים של שמות שאולים שסופם ־וּם
שמות כגון פְּלָנֵטַרְיוּם (שמות שאולים שסופם ־וּם), צורת הרבים שלהם היא בסיומת ־ִים.
[ישיבת המליאה ריג]
מינוי
השם המופשט הנגזר משם התואר מָנוּי הוא מינוי. לדוגמה: ‘חידשתי את המינוי על העיתון’.
[ישיבת המליאה ריג]
א. שמות צבעים
שמות צבעים המורכבים משם צבע ומשם המאפיין את הצבע יבואו בדרך של שם ותוארו, כגון יָרֹק־הֲדַסִּי (ולא יָרֹק־הֲדַס), אָפֹר־פְּלָדִי (ולא אָפֹר־פְּלָדָה).
[ישיבת המליאה ריג]
2.3.7 – צורת הרבים של שמות בסיומת ־יוּת
צורת הרבים של שמות בסיומת ־יוּת, כגון אישִיוּת, אחרָיוּת, נגזרת בדרך הרגילה בעברית: אישיוּיוֹת, אחריוּיוֹת.
המבקש להימנע מן הצורות האלה ישתמש בתחליפים, כגון סוגי אישיות, מינֵי אחריות.
על ניקוד סיומת הרבים ־וּיוֹת ראו סיומת ־וּיוֹת.
[ישיבת המליאה ריג]
בָּגִיר, קָטִין
בָּגִיר, קָטִין (בקמץ); בנטייה בְּגִירָה בְּגִירִים, וכן בְּגִירוּת; קְטִינָה קְטִינִים.
כלל טז – קמץ המשתנה בנטייה לפתח ואחריו דגש
בנטיית השמות האלה בא פתח ודגש אחריו:[1]
1. ממשקל פָּעָל: גָּמָל גְּמַלִּי גְּמַלִּים גְּמַלֵּי־, חָרָךְ חֲרַכִּים, עָצָב עֲצַבָּיו, קָטָן קְטַנִּים, שָׁלָב שְׁלַבֵּיהֶם, שָׁפָן שְׁפַנִּים.
2. ממשקל מִפְעָל / מַפְעָל: מַאֲמָץ מַאֲמַצִּים מַאֲמַצֵּי־, מַחְמָד מַחְמַדִּי, מַחְמָץ מַחְמַצִּים, מַחְצָב מַחְצַבִּים, מַחְשָׁךְ מַחְשַׁכִּים, מַטְעָם מַטְעַמִּים, מִכְמָן מִכְמַנִּים, מַמְתָּק מַמְתַּקִּים, מַנְעָם מַנְעַמִּים, מָסָךְ מָסַכִּים, מַעֲדָן מַעֲדַנִּים, מַעֲמָק מַעֲמַקִּים, מַעֲקָשׁ מַעֲקַשִּׁים, מַרְבָד מַרְבַדִּים, מֶרְחָק מֶרְחַקִּים, מַשְׁאָב מַשְׁאַבִּים, מִשְׁבָּת מִשְׁבַּתִּים, מִשְׂגָּב מִשְׂגַּבִּי, מִשְׁלָב מִשְׁלַבִּים, מִשְׁמָן מִשְׁמַנִּים;[2] ועל דרך זו מִבְטָח מִבְטַחִים (בפתח).
3. בשמות: צָב צַבִּי צַבִּים צַבֵּי־, תָּם תַּמָּה, יָם יַם־[3] יַמִּים, אֶשְׁנָב אֶשְׁנַבִּים, חַרְצָן חַרְצַנִּים, חַשְׁמָן חַשְׁמַנִּים, מוּסָךְ מוּסַכִּים, סַרְעָף סַרְעַפִּים (שַׂרְעָף שַׂרְעַפִּים), עַקְרָב עַקְרַבִּים, רַעֲנָן רַעֲנַנִּים, שַׁאֲנָן שַׁאֲנַנִּים, שֶׁנְהָב שֶׁנְהַבִּים, אוּלָם[4] אוּלַם־[5] אוּלַמִּים אוּלַמּוֹת; ועל דרך זו חָח חַחִים (בפתח).
בשם שַׁבָּת ביחיד – שַׁבַּתּוֹ שַׁבַּתְּכֶם; אבל ברבים שַׁבָּתוֹת שַׁבְּתוֹת־ שַׁבְּתוֹתַי, וכן שַׁבָּתוֹן.
בשם מַתָּת ביחיד – מַתַּתּוֹ מַתַּתְּכֶם; ברבים מַתָּנוֹת.
בשם בָּחוּר הקמץ משתנה בנטייה לפתח, כגון בַּחוּר־(חמד) בַּחוּרָה בַּחוּרִים בַּחוּרֵי־.
[1] ראו גם פתח ודגש בנטייה.
[2] על דרך שמות אלו נקבע ניקוד המונח מִדְגַּנִּים.
[3] במקרא גם בסמיכות יָם־, אבל יַם־סוּף.
[4] וכן במקרא צורת המשנה אֵילָם: אֵילַמִּים אֵילַמּוֹת.
[5] במקרא באה צורת הנסמך: אוּלָם־.
יַרְכָּה, יַרְכָה
יַרְכָּה, יַרְכָּתַיִם (דגש בכ”ף), אך לצידן גם יַרְכָה יַרְכָתַיִם כבמקרא.
[ישיבת המליאה ריג]
בנטיית השמות האלה אפשר לנקוט את דרך הנטייה של שמות המסתיימים ב־ָה, כגון שִׁבְעֲתַת־, תְּקִיעָתָא תְּקִיעָתוֹת. כך גם הוֹשַׁעְנָא הוֹשַׁעְנוֹת.