הדף בטעינה

על המילה כִּסֵּא

במילון

 (ללא ניקוד: כיסא)
מיןזכר
שורשכסא
נטייהכיסְאות (לא: כיסָאות) לכל הנטיות

הגדרה

  • רָהיט לישיבה עם מִשען לגב לְאדם אחד

צירופים

לכל הצירופים
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

כיתוב וניקוד

דגש חזק באות בשווא

WP_Post Object
(
    [ID] => 51409
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-05-25 18:23:51
    [post_date_gmt] => 2021-05-25 15:23:51
    [post_content] => הכלל בעברית ימינו פשוט: דגש חזק הבא במילה (או בנטייתה) יבוא בצורות הנוטות גם כאשר האות שוואית. למשל: יִקַּח יִקְּחוּ, בִּקֵּשׁ בִּקְּשָׁה, עִוֵּר עִוְּרִים, מַסָּע מַסְּעֵי־, כִּסֵּא כִּסְּאוֹ (ראו בהחלטות האקדמיה את הכלל "הדגש החזק באותיות שוואיות"). הכלל המותיר את הדגש החזק חל גם על אותיות שוואיות לאחר ה' הידיעה, כגון הַצְּפַרְדֵּעַ, הַיְּלָדִים, הַמְּבַשֵּׂר, הַמְּלֵאִים, ואף על יו"ד בשווא אחרי מ' השימוש, כגון מִיְּרוּשָׁלַיִם.

יוצאת מן הכלל רק הנטייה של משקל פִּעָלוֹן, כגון זִכָּרוֹן זִכְרוֹנִי, עִפָּרוֹן עֶפְרוֹנוֹת, ושל שמות ספורים אחרים, ובראשם אִשָּׁה, שנטייתם על דרך משקל אחר.[1]

הכלל הזה מטרתו האחדה ובעיקר פישוט מאחר שבלשון המקורות, ובראשם במקרא, אין אחידות: יש במקרא מקרים לא מעטים שבהם אין דגש חזק באות שוואית. הסיבה היא זאת: הדגש החזק מציין את הכפלת העיצור (או את הארכתו), והכפלת העיצור בעברית קלה כשאחריו יש תנועה ממש, תנועה שלמה. כשבעיצור הכפול אין תנועה שלמה אלא שווא נע, ההכפלה אפשרית אך דורשת מאמץ רב יותר. אם כן במקרים רבים במקרא השווא מתאפס לשווא נח והעיצור הופך לפשוט (לא כפול). כך למשל במילים יִקְחוּ, תִּשְׂאִי, בִּקְשָׁה, מַסְעֵי־, כִּסְאוֹ, חָקְכֶם; לעומת זאת במקרים אחרים הדגש והשווא הנע נותרים על כנם: מְנַצְּחִים, קִטְּרוּ, תִּתְנַשְּׂאוּ, רַנְּנוּ (לעומת הַלְלוּ), אִלְּמִים (לעומת עִוְרִים) ועוד ועוד. באותיות בגדכפ"ת הדגש ישנו דרך קבע: יִתְּנוּ (לעומת יִקְחוּ), דִּבְּרָה (לעומת בִּקְשָׁה), מַפְּלֵי־ (לעומת מַסְעֵי־).[2]

הכלל הרגיל הוא שלאחר ה' הידיעה, מ' השימוש וּו' ההיפוך בא דגש חזק (למעט באותיות אהחע"ר כמובן), למשל הַמָּלֵא, הַיֶּלֶד, הַלְּבֵנָה, הַנְּהָרוֹת, מִשְּׁלֹמֹה, מִיִּקְבֶךָ, וַיֵּלֶךְ, וַתְּדַבֵּר, וַנְּבַקְשָׁה. ואולם במקרא לא תמיד יהיה דגש אחרי ה' הידיעה כשאחריה יו"ד בשווא או מ"ם בשווא (במיוחד מ"ם הבינוני של פיעל ופועל); בדרך כלל אין דגש אחרי מ"ם השימוש כשאחריה יו"ד בשווא (במקרה זה היו"ד הופכת נחה); ולא יימצא דגש אחרי ו' ההיפוך כשאחריה יו"ד בשווא. הרי כמה דוגמאות: הַיְסוֹד, הַיְאֹר, הַיְקוּם, הַיְלָדִים, הַיְקָבִים, הַיְבוּסִי, הַיְמִינִי;[3] הַמְשַׂמֵּחַ, לַמְנַצֵּחַ, הַמְרַגְּלִים, הַמְבַשְּׂרוֹת, הַמְשֻׁלָּשׁ, הַמְקֻדָּשִׁים ואף הַמְבִיאִים;[4] מִיהוּדָה, מִירוּשָׁלַיִם, מִירִיחוֹ, מִימִינָם, מִיקָבִים, מִידֵי־, מִימֵי־;[5] וַיְהִי, וַיְחִי, וַיְדַבֵּר, וַיְבָרְכוּ, וַיְבֻקַּשׁ, וַיְבִיאֵהוּ ועוד הרבה במאוד מאוד.

הכלל היחיד שאין לו חריגים במקרא הוא אי־דיגוש היו"ד השוואית שלאחר ו' ההיפוך, ואומנם כלל זה נותר בעינו גם בימינו.

אך אפילו במקרים שחריגים מעטים מתועדים במקרא (כגון דיגוש מ"ם הבינוני של פיעל ופועל אחרי ה' הידיעה ודיגוש יו"ד שוואית אחרי מ' השימוש), נפלה ההכרעה בימינו לטובת כלל פשוט אחד, דהיינו לטובת דיגוש האות.[6]

החלטה זו אינה חלה למַפרע, ואין אפוא לתמוה על ניקודים כגון "וְהַמְרַחֵם כי לא תמו חסדיך", "הַמְבָרֵךְ את עמו ישראל בַּשלום״, "בָּרכו את ה' הַמְבֹרָךְ" בסידורים השונים. יתרה מזו, גם המחליט לסטות מן התקן, כלומר ללכת אחר המקרא ולנקד למשל כִּסְאוֹת (ולא כִּסְּאוֹת), רשאי לעשות כן. הבעיה היא כאמור שהמסורת המקראית אינה אחידה, ואפשר לנקד בביטחון על דרך המקרא רק את הדוגמאות המתועדות בו.

נסיים בדבריו של זאב בן־חיים בדיון במליאת האקדמיה על כלל זה בשנת תשמ"ג (ראו הערה 6), שאמר על צורות חסרות דגש כמו מְבַקְשִׁים או הַלְלוּ כך:

"טרחתי במשך שנים להבין טעמה של יציאה זו מן הכלל, אם מצד מבנה הצורות ואם מצד תנאי ההגייה המתממשים בהן, ולא מצאתי בספרי הדקדוק הקדומים ולא בספרי מדע הלשון בדורותינו הסבר מניח את הדעת, הסבר שאינו נסתר ממנו ובו [...] לפי עניות דעתי – שהבעתי גם בכתב – טעמן של יציאות מן הכלל כאלה הוא היסטורי גרידא. כלומר, בספרי המקרא נשזרו מסורות ודרכי מבטא שונים על מרקם הניקוד הטברני המקובל, וכך נוצר פסיפס, שרק בדרך היסטורית אפשר להתקרב להבנתו, אבל אי אפשר לקבצו בכלל אחיד וסביר." (עמ' 258)

__________________________________________________

[1] הנטייה אִשְׁתִּי אִשְׁתְּךָ וכו' – במקום אִשָּׁתִי אִשָּׁתְךָ – היא למעשה נטיית אֵשֶׁת, בדומה לנטיית סֵפֶר – סִפְרִי סִפְרְךָ וכו'.

[2] נדירה ביותר אי־הכפלת אחת האותיות האלה, כמו במקרה של הדל"ת של נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל (כגון בתהלים קמז, ב) לעומת נִדְּחֵי עֵילָם (כתיב: עולם; ירמיהו מט, לו). על כן, ולוּ על פי קביעוּת זו בלשון המקרא, צורת הרבים של עַכָּבִישׁ בימינו איננה עַכְבִישִׁים אלא עַכְּבִישִׁים (כפי שאכן נקבע לימים).

[3] אבל כשאחרי היו"ד ה"א או עי"ן, בדרך כלל יש דגש: הַיְּהוּדִי, לַיְּעֵלִים.

[4] אבל הַמְּצֹרָע, הַמְּבִינִים; וכמובן בשמות עצם כגון הַמְּדִינָה, הַמְּגִלָּה, הַמְּעָרָה, הַמְּלָכִים. אין לדעת מדוע הַמְלֵאָה (עמוס ב, יג), הַמְלֵאִים (ישעיהו נא, כ) אבל הַמְּלֵאָה (קהלת יא, ה), הַמְּלֵאוֹת (בראשית מא, ז). לעיתים אין דגש גם בעיצורים אחרים, כגון הַלְוִיִּם, הַצְפַרְדְּעִים (לעומת הַצְּפַרְדֵּעַ), הַשְׁלַבִּים. עוד יש לציין כי במקרא יימצא פעמים רבות מתג (געיה) בה' הידיעה במקרים שאין אחריה דגש חזק (למשל הַֽצְפַרְדְּעִֽים, וְהַֽמְשַׁלֵּ֤חַ), דבר העשוי ללמד במקרים אלו על הנעת השווא למרות היעדר הדגש.

[5] לעיתים במקרים נוספים, כגון מִלְמַעְלָה (אבל מִלְּמַטָּה). אף במקרא בשני מקרים יו"ד שוואית דגושה: מִיְּשֵׁנֵי־ (דניאל יב, ב), מִיְּרֻשָּׁתְךָ (דברי הימים ב כ, יא).

[6] המעוניין במכלול השיקולים שהובילו להחלטה על דיגוש אותיות שוואיות גם במקרים שאינן דגושות במקרא, יעיין בדיון שהתקיים בסוגיה בשנת תשמ"ג במליאת האקדמיה בישיבה קנט–קס (זיכרונות האקדמיה ללשון העברית כח–כט–ל, עמ' 257 ואילך).

[post_title] => דגש חזק באות בשווא [post_excerpt] => הכלל בעברית ימינו פשוט: דגש חזק יבוא גם כאשר האות שוואית. למשל: יִקְּחוּ, כִּסְּאוֹת, הַיְּלָדִים, הַמְּבַשֵּׂר ואף מִיְּרוּשָׁלַיִם. למה ראתה האקדמיה לשנות מן הניקודים הרגילים במקרא? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%93%d7%92%d7%a9-%d7%97%d7%96%d7%a7-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%90 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2024-08-21 17:57:40 [post_modified_gmt] => 2024-08-21 14:57:40 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=51409 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

הכלל בעברית ימינו פשוט: דגש חזק יבוא גם כאשר האות שוואית. למשל: יִקְּחוּ, כִּסְּאוֹת, הַיְּלָדִים, הַמְּבַשֵּׂר ואף מִיְּרוּשָׁלַיִם. למה ראתה האקדמיה לשנות מן הניקודים הרגילים במקרא?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
אתר, איתור ואלתור - איור

אתר, איתור ואלתור

WP_Post Object
(
    [ID] => 982
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-11-14 08:39:00
    [post_date_gmt] => 2010-11-14 06:39:00
    [post_content] => אתר ואיתור

המילה אֲתָר נשמעת היום בכל מקום ואתר, ואולם לא תמיד היא הייתה חלק מן השפה העברית. מקורה בלשון הארמית, ואכן בתנ"ך אפשר למצוא אותה רק בקטעים הארמיים שבספרי דניאל ועזרא. גם בספרות חז"ל היא באה בעיקר בטקסטים שלשונם ארמית. פירושה של המילה הוא 'מקום', כפי שאפשר להיווכח למשל מתרגום אונקלוס לבראשית א, ט: "אֶל מָקוֹם אֶחָד" – "לאתר חד".

משנות הארבעים של המאה העשרים החלה המילה אתר לשמש חלופה למילה האנגלית site, והצירוף בְּאַתְרָא ואחר כך בָּאֲתָר נקבע תמורת המונח הלטיני in situ – '(שנמצא) במקומו המקורי'. משנבחרה המילה לשמש חלופה ל־site, לא היה עוד משמעה 'מקום' סתם אלא 'מקום בעל ערך או מטרה מיוחדים': אתר ארכאולוגי, אתר תיירות, אתר בנייה, וכיום בעיקר אתר במרשתת (אינטרנט). השימוש במילה הארמית אתר לציון מקום מיוחד התאפשר בזכות היותה מילה המוכרת לכול – הן מן הארמית שבתלמודים הן מן הצירוף 'בכל אתר ואתר' שבאחד הנוסחים של הקדיש. אין זה המקרה היחיד שבו גויסה מילה ארמית לצורך הבחנה במשמעות. כך גם המילה 'כורסה': מקורה ב'כורסֵא' הארמית – מקבילתה של 'כיסא' העברית, והיא נתייחדה בלשוננו לציון כיסא גדול ומרופד בעל משענות לגב ולידיים.

מן המילה אתר נגזר שם הפעולה איתור והוא משמש בשני משמעים: האחד – הגבלה של דבר בתחום מצומצם ומניעת התפשטותו כגון 'איתור שרפה'. השני – המוכר יותר לציבור הרחב – גילוי מקומו של עצם במרחב (בהקשרים מקצועיים כגון בצבא ובאלקטרוניקה משמשת במשמע זה המילה איכּוּן, על פי אֵיכָן = היכן).

לְאַלְתַּר ואִלְתּוּר

כניסה אחרת של המילה אתר לעברית קרתה כבר בתקופת חז"ל בצירוף על אתר, שפירושו 'מייד' (ממש כמו 'על המקום' בעברית המדוברת בזמננו). בעקבות התערערות ההגייה של העיצורים הגרוניים בארמית של אותה התקופה הפכה העי"ן של 'על' לאל"ף, והאל"ף של 'אתר' נעלמה. כך נוצרה הצורה אַלְתַּר ובתוספת מילת היחס 'ל' – לְאַלְתַּר. אך בזה לא תמו גלגוליה: בעברית החדשה נגזרו ממנה המילים אִלְתֵּר ואִלְתּוּר, המציינות יצירת דבר מה בו במקום (לְאַלְתַּר) ללא הכנה מראש.

הצירוף המקורי על אתר משמש עד היום גם במשמע 'שָׁם', 'באותו מקום' בעיקר בהקשר של לימוד פרשנות התנ"ך והתלמוד. למשל: 'רש"י על אתר מבאר את הפסוק על פי מדרש חז"ל'.

אתר ובתר

גם המילה הארמית בָּתַר ('אחרֵי') נקשרת לאתר. בתנ"ך היא כתובה פעמיים באל"ף – בָּאתַר – כלומר בְּ+אתר (החוקרים חלוקים בשאלה כיצד בדיוק קיבל צירוף זה את המשמעות 'אחרי'). המילה בתר חדרה לעברית החדשה בתפקיד של תחילית כגון בָּתַר־מקראי (= מן התקופה שלאחר המקרא), בדיוק כמו אחיותיה 'תת' ו'חד' שאף הן מקורן בארמית.

כתבה: תמר קציר (כץ)

קובץ להדפסה [post_title] => אתר, איתור ואלתור [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%aa%d7%a8-%d7%90%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a8-%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%aa%d7%95%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2018-02-07 14:09:05 [post_modified_gmt] => 2018-02-07 12:09:05 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=982 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )


המשך קריאה >> המשך קריאה >>

סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת

WP_Post Object
(
    [ID] => 878
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-25 13:06:20
    [post_date_gmt] => 2010-03-25 11:06:20
    [post_content] => 

במערכת השם העברית רוב צורות הרבים הן בעלות אחד משני צורני הריבוי – סיומת ־ִים וסיומת ־וֹת. הבחירה בין שתי הסיומות קשורה בתודעתנו בראש ובראשונה למין הדקדוקי של השם: סיומת ־ִים לשמות ממין זכר וסיומת ־וֹת לשמות ממין נקבה. ואכן, בשמות התואר אנו מוצאים היערכות סדירה וקבועה: זכר רבים – טובים, קשים, ירוקים; נקבה רבות – טובות, קשות, ירוקות. היערכות זו קיימת גם בצורות הבינוני: שומרים, נכנסים, מתעמלים לעומת שומרות, נכנסות, מתעמלות. כך גם במקצת השמות המציינים בעלי מין ביולוגי: ילדים / ילדות, בנים / בנות. אך בכלל שמות העצם לא תמיד הדבר כך: יש ששמות ממין זכר מרובים בסיומת ־וֹת – כגון אָבוֹת, אֲרָיוֹת, מְקוֹמוֹת, ויש ששמות ממין נקבה מרובים בסיומת ־ִים – כגון נָשִׁים, בֵּיצִים, אֲבָנִים, גֶּחָלִים (רבים של גַּחֶלֶת).

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. בשמות רבים יש אפוא אי־התאמה בין המין הדקדוקי של השם לצורן הרבים המצופה (־ִים לזכר ו־וֹת לנקבה). ואולם בשמות רבים אחרים, בייחוד אלה שנוצרו בעברית החדשה, סיומת הרבים המתווספת לשם נקבעת בפשטות על פי המין הדקדוקי.

סיומת ־וֹת בשמות ממין זכר

לְשמות רבים ממין זכר שתנועתם האחרונה o מצטרפת הסיומת ־וֹת שגם היא בעלת אותה התנועה. כך בשמות רבים מקבוצות המילים האלה:

  • שמות על משקל אוֹר – אוֹרוֹת, בּוֹרוֹת, חוֹלוֹת, סוֹדוֹת, קוֹלוֹת ועוד (אבל חוֹפִים, נוֹפִים, קוֹצִים ועוד).
  • שמות על משקל מָקוֹם – מְקוֹמוֹת, מְזוֹנוֹת, מְחוֹזוֹת, מְלוֹנוֹת ועוד (אבל מְרוֹמִים, מְטוֹסִים ועוד).
  • שמות בסיומת ־וֹן, בייחוד במשקלים פִּעָלוֹן, פִּעְלוֹן – למשל: זִכְרוֹנוֹת, עֶפְרוֹנוֹת, יִתְרוֹנוֹת, רְצוֹנוֹת, אֲרוֹנוֹת (אבל בִּטְאוֹנִים, בִּרְיוֹנִים, עֶגְלוֹנִים ועוד). מילים זרות בעלות תבנית דומה שחדרו ללשוננו בתקופת חז"ל נוטות אף הן לסיומת ־וֹת, למשל לִגְיוֹנוֹת (לצד לגיונים או לגיונין), קִיטוֹנוֹת.
  • שמות במשקל פָּעוֹל (בקמץ מתקיים) – למשל: לָקוֹחוֹת, פָּעוֹטוֹת, (דיני) מָמוֹנוֹת (אך בכמה שמות נוהגת הסיומת ־ִִִים וראו להלן בסעיף "הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים").
סיומת ־וֹת שכיחה למדי גם בקבוצות האלה:
  • שמות בני הברה אחת – למשל: נֵרוֹת, שֵׁמוֹת, גַּגּוֹת, קִירוֹת, זוּגוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון עֵצִים, שִׁירִים, טוּרִים).
  • שמות בתחילית מ' – למשל: מוֹסָדוֹת, מִזְבְּחוֹת, מַזְלְגוֹת (במקרא מִזְלָגוֹת), מַטְבְּעוֹת, מַפְתְּחוֹת, מִקְצוֹעוֹת, מַשָּׂאוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון מִגְרָשִׁים, מִשְׁטָחִים, מַרְתְּפִים, מַלְבְּנִים).
  • שמות במשקל פְּעָל – למשל: נְיָרוֹת, קְנָסוֹת, קְרָבוֹת, חֲשָׁדוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון פְּגָמִים, שְׁבָבִים).
  • שמות במשקל פּוֹעָל – למשל: אוֹצָרוֹת, גּוֹרָלוֹת, שׁוֹפָרוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון כּוֹכָבִים, תּוֹתָחִים).

סיומת ־ִים בשמות ממין נקבה

בשמות שמינם הדקדוקי נקבה באה סיומת הרבים ־ִים בעיקר בשמות של צמחים ובעלי חיים. למשל: חִטִּים, שִׁבּוֹלִים, שְׁעוּעִים (רבים של שְׁעוּעִית), שִׁקְמִים, תְּאֵנִים; דְּבוֹרִים, יוֹנִים, כִּנִּים, נְמָלִים, תּוֹלָעִים.

הערה: איש הלשון אהרן בן־אור כתב: "על סמך חיטים, שעורים, פשתים וכו' ביקשו להקפיד (בספרות החקלאית) על בננים במקום בננות, אך נסיון זה נכשל, ובדין, כי אין הכלל שלעיל בגדר חוק ולא יעבור, ביחוד – לא לגבי שמות זרים" (לשון וסגנון, עמ' 72). ואומנם בשנת תר"ץ (1930) יצא לאור בהוצאת 'השדה' ספר בשם "גדול הבננים בארץ־ישראל".

שמות הנוטים בשתי הסיומות

אף שלרוב השמות יש צורת רבים מקובלת אחת, קבוצת שמות לא מבוטלת נוטה בשתי הסיומות. חלק מן הריבויים הכפולים האלה קשור להבדל שבין לשון המקרא ללשון חז"ל: שכיחותה של סיומת הרבים ־וֹת גבוהה למדי בלשון חז"ל, ושמות שבמקרא מתועדים בסיומת ־ִים מופיעים לעיתים בספרות חז"ל בסיומת ־וֹת. כך למשל נמצא במקרא פַּרְדֵּסִים ומְשָׁלִים ובספרות חז"ל גם פַּרְדֵּסוֹת ומְשָׁלוֹת.

הערה: להבדל זה שבין רובדי הלשון היו מודעים חכמי התלמוד. במשנה נאמר "חמש רחלות גוזזות" (חולין יא, ב). רבי יוחנן שמע את רב אסי שונה לבנו "חמש רחלים גוזזות" והעיר לו שיש לִשנות רחלות. רב אסי הסביר ששנה על פי צורת הרבים במקרא, ועל כך השיב רבי יוחנן: "לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן" (בבלי חולין קלז ע"ב; על היחס בין רחלים לרחלות בספרות חז"ל ראו ברשימת המקורות: אפשטיין; שרביט, עמ' 365–367).

בפיוט ובשירת ימי הביניים ננקטו לעיתים צורות רבים חריגות לצורך החרוז. למשל: תְּהוֹמִים (במקום תְּהוֹמוֹת) בחריזה לעֲצוּמִים; מִבְצָרוֹת (במקום מִבְצָרִים) בחריזה לצָרוֹת ועֲצָרוֹת; מְרוֹמוֹת (במקום מְרוֹמִים) בחריזה לנְשָׁמוֹת, נְעִימוֹת.

גם בלשון ימינו יש שמות הנוטים בשתי הסיומות: אַגָּנִים/אַגָּנוֹת; בְּכוֹרִים/בְּכוֹרוֹת; גַּבִּים/ גַּבּוֹת; דְּבֵלִים/דְּבֵלוֹת; הֵיכָלִים/הֵיכָלוֹת; חֻרְבָּנִים/חֻרְבָּנוֹת; חֲרָמִים/חֲרָמוֹת; יוֹבְלִים/יוֹבְלוֹת; מוֹעֲדִים/מוֹעֲדוֹת; מַחֲסִים/מַחֲסוֹת; מַעֲקִים/מַעֲקוֹת; מִדְרוֹנִים/מִדְרוֹנוֹת; מִשְׁקָלִים/מִשְׁקָלוֹת; נִימִים/נִימוֹת (רבים של נִימָה); פְּלָאִים/פְּלָאוֹת; שְׁלוֹמִים/שְׁלוֹמוֹת; שִׁרְיוֹנִים/שִׁרְיוֹנוֹת; תַּעֲנוּגִים/תַּעֲנוּגוֹת. 

צורות רבים שנעלמו מלשוננו

שמות שונים המתועדים בספרות העברית לדורותיה בשתי סיומות הרבים נוהגים בלשון ימינו בדרך ריבוי אחת בלבד. למשל: בִּנְיָנִים ולא בִּנְיָנוֹת, גּוֹזָלִים ולא גּוֹזָלוֹת, פִּזְמוֹנִים ולא פִּזְמוֹנוֹת, מְשׁוֹטִים ולא מְשׁוֹטוֹת; כִּנּוֹרוֹת ולא כִּנּוֹרִים, נְהָרוֹת ולא נְהָרִים, מַחֲנוֹת ולא מַחֲנִים, מְעוֹנוֹת ולא מְעוֹנִים.

ויש שמות שנתחדשה בהם צורת רבים שלא כבמקורות: בימינו נוהגות צורות הרבים גְּבִינוֹת ורְפָתוֹת, ואילו במקורות מתועדות הצורות גְּבִינִים ורְפָתִים. בימינו צורת הרבים של סִיר היא סִירִים, ואילו במקורות – סִירוֹת (להרחבה).

לעיתים הסיומת שנדחקה משתמרת בניבים ובצירופי לשון שירשנו מן המקורות. למשל: לאלוהים פִּתְרוֹנִים; בית קְבָרוֹת (להרחבה); טִפִּין־טִפִּין, מהלך בין הטִפִּין (לצד 'מהלך בין הטיפות') לקבוע מַסְמְרוֹת (להרחבה); מַאֲכָלוֹת אסורים; בתי מִקְדָשׁוֹת; דברי רִיבוֹת (ולא ריבים); כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת (לצד 'כללים ופרטים'); בעשרה מַאֲמָרוֹת נברא העולם (ולא מאמרים).

בצירופים 'שיתוק מוחין', 'פְּגוּעַ מוחין' שנוצרו בעברית החדשה ננקטה צורת הרבים המיוחדת על פי 'קטנות מוֹחִין' מתורת הקבלה של ימי הביניים. מכאן גם 'סיעור מוחין' המשמש לעיתים במקום 'סיעור מוחות'.

בכמה מקרים נדחקה צורת הרבים שבסיומת ־וֹת בגלל זהותה לצורת רבים של מילה אחרת בעלת סיומת נקבה. למשל:

  • מִדְרָשׁוֹת – כיום רבים של מִדְרָשָׁה; במקורות רבים של מִדְרָשׁ, כגון 'בתי מדרשות'.
  • מוֹשָׁבוֹת – כיום רבים של מוֹשָׁבָה; במקורות רבים של מוֹשָׁב בעיקר בנטייה, כגון "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב, כ).
  • מַסְרְקוֹת – כיום בעיקר רבים של מַסְרֵקָה (אביזר לקישוט השיער); במקורות רבים של מַסְרֵק, כגון 'מסרקות ברזל'.

בידולי משמעות

בכמה שמות נוצר בידול משמעות בין שתי צורות הרבים. למשל:

  • גְּבוּל: צורת הרבים הרגילה היא גבולות, ואילו הצורה גְּבוּלִים משמשת רק בהקשר ההלכתי לציון שטחי ארץ ישראל שמחוץ לירושלים.
  • גָּלִיל: במשמעות צורה הנדסית – גְּלִילִים, במשמעות חבל ארץ בעיקר גְּלִילוֹת.
  • חָצֵר: צורת הרבים הרגילה היא חֲצֵרוֹת, ואילו הצורה חֲצֵרִים היא מונח משפטי לציון שטח אדמה עם כל מה שעליו.
  • מַסָּע: צורת הרבים הרגילה – מַסָּעוֹת, ואילו הצורה מַסָּעִים התייחדה לתחום השחמט (להרחבה).
  • מַעֲמָד: במשמעות בסיס – מַעֲמָדִים, במשמעות המושאלת של דרגה ושכבה חברתית בעיקר מַעֲמָדוֹת.
  • מִפְעָל: צורת הרבים הרגילה היא מִפְעָלִים, ואילו הצורה מִפְעָלוֹת משמשת שם פעולה בלשון הגבוהה ("מפעלותיו החשובים"). לאחרונה יש המשתמשים בצורה מִפְעָלוֹת לציון מיזמי צדקה של ארגונים.
  • עֲדָשָׁה: הצמח – עֲדָשִׁים, במשמעות המושאלת בתחום האופטיקה – עֲדָשׁוֹת (להרחבה).
  • עוֹלָם: במשמעות מקום – עוֹלָמוֹת, במשמעות זמן – עוֹלָמִים (להרחבה).
  • תְּהִלָּה: צורת הרבים הרגילה היא תְּהִלּוֹת, אך שם הספר המקראי הוא תְּהִלִּים.

נסמך־רבים לעומת נפרד־רבים

בשמות שריבוים בסיומת ־וֹת יש שלצד צורת הנסמך המתבקשת משמשת צורת נסמך בסיומת ־יֵ (הקשורה כמובן לסיומת הרבים ־ִים), לעיתים במשלב גבוה יותר. למשל: אוּלַמֵּי אירועים, אִילָנֵי סרק, דַּלְתֵי האולם, מַסְּעֵי הצלב (להרחבה), מעייני הישועה, במַעַגְלוֹת השנה, רִגְשֵׁי אשמה, שִׁטְרֵי חוב, עַרְבֵי־נחל (בתנ"ך ערבים גם בנפרד, כגון "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ"; תהלים קלז, ב). בצירופי סמיכות דוגמת דּוֹרֵי דּוֹרוֹת, סוֹדֵי סוֹדוֹת, קוֹלֵי קוֹלוֹת הועדפה צורת הנסמך בסיומת ־ֵי (ולא בסיומת ־וֹת כגון "דורות דורות") כדי להדגיש את מבנה הסמיכות. על שמות שריבוים בסיומת ־ִים ובנסמך יש שימוש בסיומת ־וֹת ראו כאן.

צורת רבים המשותפת לשני שמות

כמה צורות רבים בסיומת ־וֹת משותפות לשני שמות שאחד מהם הוא בעל סיומת נקבה. למשל: בְּכוֹרוֹת (רבים של בְּכוֹר ושל בְּכוֹרָה); חוֹבוֹת (חוֹב / חוֹבָה); חוֹתָמוֹת (חוֹתָם / חוֹתֶמֶת); לָקוֹחוֹת (לָקוֹחַ / לָקוֹחָה); מְבוֹאוֹת (מָבוֹא / מְבוֹאָה); מַעֲלוֹת (מַעֲלֶה / מַעֲלָה); מַרְאוֹת (מַרְאֶה / מַרְאָה); מִשְׁמָרוֹת (מִשְׁמָר / מִשְׁמֶרֶת); פָּעוֹטוֹת (פָּעוֹט / פָּעוֹטָה); תִּינוֹקוֹת (תִּינוֹק / תִּינֹקֶת).

הערות א. במילון למונחי תכנון מרחבי של ועד הלשון משנת תש"ד (1944) ראו עורכי המילון לקבוע למילה מַעֲלֶה את צורת הרבים מַעֲלִים. ב. בלשון הדיבור נוצרה הצורה תּוֹרוֹת כריבוי של תּוֹר במשחקים וכדומה, אף שצורה זו היא גם ריבוי של המילה תּוֹרָה (להרחבה).

סיומת הרבים בהלחמים

שמות שנוצרו בדרך ההלחם, דוגמת רַמְזוֹר ורַמְקוֹל, נוטים בסיומת הרבים על פי מינם הדקדוקי גם כאשר סיומת הרבים הרגילה של הרכיב האחרון שונה. למשל: רַמְזוֹרִים, מִגְדַּלּוֹרִים, תַּקְלִיטוֹרִים (לעומת אוֹרוֹת); רַמְקוֹלִים, רְשַׁמְקוֹלִים, פַּסְקוֹלִים (לעומת קוֹלוֹת). ראו גם מדרחוב ברבים.

הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים

במילוני ועד הלשון ובמילוני האקדמיה בראשית ימיה אפשר למצוא הנחיות לא מעטות לצורת הרבים המועדפת של שמות, למשל: אַרְנָק–אַרְנָקִים, מִכְשׁוֹל–מִכְשׁוֹלִים, זְרוֹעַ–זְרוֹעוֹת. הנחיות אלו מעידות על חוסר הסדירות שהיה באותם הימים בריבוין של מילים אלו ועל כך שאנשי הלשון ראו לנכון לקבע צורת רבים אחת. במילונים חדשים יותר מספרן של ההנחיות בדבר צורת הרבים קטן בהרבה, ורובן קשורות לשאלות דקדוקיות (כגון שווא לעומת קמץ מתקיים) ולא לבחירה בין שתי סיומות הרבים.

במשקל פָּעוֹל הקפידו מילוני האקדמיה לציין את צורת הרבים בסיומת ־וֹת (ובקמץ מתקיים): גָּשׁוֹשוֹת, סָמוֹכוֹת, פָּגוֹשוֹת, פָּעוֹטוֹת, פָּשׁוֹשׁוֹת, תָּמוֹכוֹת ועוד. כך גם עלה מנוסח הכלל של נטיית משקל פָּעוֹל בכללי הקמץ בהחלטות האקדמיה בנטיית השם. בשנת תשע"ו (2016) החליטה האקדמיה להתיר את צורת הרבים בסיומת ־ִים בכמה שמות במשקל זה על פי הנוהג בציבור: פָּגוֹשִׁים, פָּשׁוֹשִׁים, פָּמוֹטִים (לצד פָּמוֹטוֹת). ראו את נוסח ההחלטה כאן.

ככלל בהחלטות האקדמיה בדקדוק מעטות ההכרעות בדבר סיומת הרבים המועדפת. מן ההחלטות המעטות האלה נזכיר אחת:

  • צורת הרבים של תִּינוֹק – שם העצם תִּינוֹק מוכר בלשוננו למן ספרות חז"ל. צורת הרבים שלו היא תִּינוֹקוֹת, כגון בצירוף 'תינוקות של בית רבן' (שם זה מצטרף לשמות שבסופם תנועת o ונוטים בסיומת ־וֹת). בלשון ימינו יש המבחינים בין תִּינוֹקִים (זכרים) לתִינוֹקוֹת (נקבות), אך האקדמיה לא סמכה ידה על שימוש זה וקבעה במפורש כי צורת הרבים היא תִּינוֹקוֹת (להחלטה).
[post_title] => סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת [post_excerpt] => מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9d%d6%b4%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%95%d6%b9%d7%aa-%d7%91%d7%96%d7%9b%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-08-04 18:35:14 [post_modified_gmt] => 2023-08-04 15:35:14 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=878 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך כִּסֵּא ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>