Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

שלט על דלת של בית עם השם יהב

יַהַב

יַהַב הוא שם פרטי לבת ולבן וגם שם משפחה. מה פירוש השם הזה ומה מקורו?

יַהַב הוא שם מחודש, ואף המילה יַהַב מאוחרת היא. לכאורה מקורה בכתוב "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ" (תהלים נה, כג), אך מצד הדקדוק צורת היסוד של יְהָבְךָ איננה יַהַב (במלעיל) אלא יְהָב (כמו נְיָר) או יָהָב (במלרע, כמו זָהָב). ומה משמעה של המילה המקראית הזאת? בכך התחבטו כבר חז"ל, כמסופר בתלמוד הבבלי (ראש השנה כו ע"ב; מגילה יח ע"א):

לא הוו ידעי רבנן מאי [לא ידעו חכמינו מה פירוש] "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". אמר רבה בר בר חנה: יומא חד הֲוָה אזלינא בהדי ההוא טַיָּיעָא [יום אחד הייתי הולך עם ערבי אחד], הֲוָה דָּרֵינָא טוּנָא [הייתי נושא משא], ואמר לי: שקול יהבך ושדי אגמלאי [קח יהבך ושים על גמליי].

על פי זה יהב פירושו 'מטען', 'משא', ושיעור הפסוק הוא 'השלך על ה' משאך' – אולי במשמע 'דאגתך', 'פרנסתך'. ואומנם כך נתפרש הפסוק אצל הפרשנים הקלסיים ובתרגומים העתיקים.

הבנה אפשרית אחרת של יהבך היא 'חלקך', 'מה שהעניק לך האל'. משמע זה קרוב למשמע של שם המשפחה יַהַב בקרב יוצאי תימן. הא כיצד?

השורש יה"ב מוכר מן העברית ומן הארמית במשמע 'לתת'. בעברית רגילות צורות הציווי כגון  "הָבָה לִּי בְרָכָה" (שופטים א, טו), "הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ" (דברים א, יג), "הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר עָלַיִךְ" (רות ג, טו), ואילו בארמית הפועל יְהַב רגיל בכל הזמנים. השורש הערבי המקביל הוא וה"ב: וַהַבַּ (وَهَبَ) פירושו 'נָתַן', 'העניק', ושם התואר וַהַאבּ (وَهَّاب) פירושו 'נדיב', 'מעניק', 'מרבה לתת'. אַלְוַהַאבּ (اَلْوَهَّاب) הוא אחד מתשעים ותשעה שמותיו של אללה באסלאם, כמוכר למשל משם הזמר מוחמד עבד אל־והאב ('עבד המעניק', כלומר עבד האל). מן השורש הערבי הזה נגזר השם וַהְבּ (وَهْب) המוכר אצל יהודים יוצאי תימן – לעיתים בהקבלה לשם העברי נָתָן. את שמות המשפחה וַהְבּ או וַהַאבּ עִברתו רבים לשם יַהַב, שאינו אלא מתן צורה עברית לשם הערבי בהוראת 'מתן', 'מתנה', 'נתינה'. גם השם הפרטי יַהַב יכול אפוא להתפרש בהוראה זו, ואם כן הריהו קרוב במשמעו לשמות כגון שַׁי, דּוֹרוֹן, מַתָּן.

השימוש במילה יְהָב או יַהַב בהוראת 'מתנה' מתועד כנראה כבר בלשון הפיוט: "וחנני חן מוצהב, בניצול צול רהב, וכביר הצביר יהב [כנראה: 'העניק מתנות רבות']" (יוצר לפסח מאת שלמה הבבלי, סביב שנת 1000). כִּכלל נראה שבלשון הפיוט מצויה פה ושם הצורה יַהַב במלעיל, כעולה לעיתים מן הניקוד או מן החריזה.

במקצת המילונים העבריים נזכר משמע נוסף של יהב (בניקוד זה או אחר) – 'תקווה'. משמע זה, המוכר מעט מן הספרות העברית החדשה, נוצר כנראה בעקבות הוראתו של הביטוי המלא 'השליך יהבו' (על פי הפסוק בתהלים שהוזכר לעיל) המתפרש 'תלה תקוותו' וכדומה. השם הפרטי יַהַב יכול אפוא לכוון גם להוראה זו.