אֱייל ואַייל, איילה ואיילת

איור דלת כחולה בכניסה לדירה מספר 1 עם שלט ועליו "שמות ומשמעויות: אייל, איילת, איילה"השמות הפרטיים אֱייל, אַייל, איילה ואיילת רווחים למדי בימינו.

אַיָּל

אַיָּל הוא בעל חיים יפה, בעל קרניים מסועפות. הוא נזכר במקרא בהקשרים שונים, למשל: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" (תהלים מב, ב). האיילים ובעיקר האיילות ידועים ברגליהם הקלות. הדבר עולה מן המקרא, וגם בשחרית לשבת אנו קוראים "אילו פינו מלא שירה כים […] וידינו פרושׂות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך" וגו' (ברכת השיר; בבבלי תענית ו ע"ב נקשר חלק זה של הברכה בשמו של ר' יוחנן).

שורש המילה – או"ל/אי"ל – עניינו כוח והובלה, ואליו קשורה גם המילה אַיִל (הכבש ההולך בראש ומוביל את העדר) ואולי אף המילה אֵל. בערבית אַוַּל הוא ראשון או ראשית, ומילה זו משמשת גם בארמית.

אַיָּלָה ואַיֶּלֶת

צורת הנקבה המתבקשת של אַיָּל היא אַיָּלָה, אלא שזאת מצויה בצורתה זו רק פעם אחת במקרא – בברכת יעקב לבנו נפתלי: "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר" (בראשית מט, כא). במקומות אחרים באה אַיֶּלֶת בנסמך ואף בנפרד: "יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ. אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן" וגו' (משלי ה, יח–יט); "כִּי גַם אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוֹב כִּי לֹא הָיָה דֶּשֶׁא" (ירמיהו יד, ה).[1] אם כן נראה שבעברית שתי צורות נקבה לבעל החיים אַיָּל – גם אַיָּלָה וגם אַיֶּלֶת – וצורת הנסמך היא בכל מקרה אַיֶּלֶת, בדומה ליַבָּשָׁה ויַבֶּשֶׁת, שַׁיָּרָה ושַׁיֶּרֶת.

אך יש סבורים שהצורה היחידאית אַיָּלָה בברכת יעקב אינה לקוחה כלל מעולם החי אלא מעולם הצומח: תרגום השבעים, התרגום הקדום של המקרא ליוונית, מתרגם במילה στέλεχος, שפירושה גזע. ואומנם מן השורש או"ל ידועים לא רק בעלי חיים אלא גם צמחים, ובראשם אֵלָה ואֵלוֹן. ייתכן אפוא שהמתרגמים ליוונית קראו אֵ(י)לָה שְׁלֻחָה במקום אַיָּלָה שְׁלֻחָה, והבינו 'עץ מתפשט'.

עוד נזכיר את הפסוק הפותח את מזמור כב בתהלים: "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד". הצירוף התמוה אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מובן בדרך כלל כקרני השמש הראשונות על פי המוסבר בתלמוד: "מה אילה זו קרניה מפצילות [כלומר מתפצלות] לכאן ולכאן, אף שחר מפציע לכאן ולכאן (בבלי יומא כט ע"א).

אֱיָל

המילה אֱיָל (בלי ניקוד אף היא אייל) גזורה מאותו השורש אבל ככל הידוע אינה קשורה לעולם החי והצומח. היא מזדמנת פעם אחת בתהלים פח, ה: "נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר, הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל", ופעם נוספת בצורה אֱיָלוּת: "וְאַתָּה ה' אַל תִּרְחָק, אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" (תהלים כב, כ). מן ההקשר עולה שאֱייל או אֱיילות הם 'כוח', וכך הבין גם המתרגם לארמית בתרגמו חֵילָא. אך יש המפרשים 'עזרה' – על פי המילים המקבילות בארמית־סורית אִיָלָא, אִיָלוּתָא ועל פי התרגום ליוונית. הן כוח הן עזרה יכולים בהֶקשרים האלה להתפרש כמכוונים לאלוהים, ומעניינת הזיקה בין "אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" לפסוקים אחרים בתהלים הפונים לעזרת אלוהים, דוגמת "אֱלֹהִים חוּשָׁה לִּי, עֶזְרִי וּמְפַלְטִי אַתָּה" וגו' (ע, ו), "ה' לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" (מ, יד; ע, ב).

_____________________

[1]  בצירוף "אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה" איילת איננה צורת נסמך, אלא אם כן דומה הצירוף במבנהו לצירופים בשירה המקראית כגון "יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ" (שופטים ה, י).