תְּמִימוּת דֵּעִים

'הסכמה מלאה', 'אחדות דעות'

למשל: מנסחי המסמך התקשו להגיע לתמימות דעים בסעיף הרביעי.

tmimutעל אנשים המסכימים לחלוטין זה עם זה אומרים שהם תמימי דעים או ששוררת ביניהם תמימוּת דעים. אך בספר איוב – אשר ממנו ירשנו את מטבע הלשון הזה – 'תמים דעים' או 'תמים דעות' הוא רק מישהו אחד.

בפתח המענה הרביעי של אליהוא הוא מדגיש באוזני איוב כי דבריו דברי אמת: "כִּי אָמְנָם לֹא שֶׁקֶר מִלָּי, תְּמִים דֵּעוֹת עִמָּךְ" (לו, ד). מן ההקשר נראה כי מי שהוא תמים דעות עם רעהו הוא מי שאומר לו את מה שהוא יודע באמת ובתמים. ויש מפרשים שהכוונה למי שידיעותיו שלמות ונכונות.

הגרסה המוכרת יותר של הצירוף – 'תמים דעים' – מופיעה גם היא באותו המענה: "הֲתֵדַע עַל מִפְלְשֵׂי עָב, מִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים" (לז, טז). פסוק זה הוא חלק מרצף של שאלות רטוריות שאליהוא שואל את איוב כדי להראות לו שאיננו בקיא בדרכי האל ואיננו יודע את סוד הנהגת עולמו. כאן 'תמים דעים' הוא כינוי לאל – אולי משום שהוא יודע הכול, שכל הידיעות גלויות לפניו (בשירת חנה מצוי הכינוי הדומה "אֵל דֵּעוֹת").

צורת היחיד של דֵּעִים היא ככל הנראה דֵּעַ (ההגייה כמו רֵעַ) – מקבילה זכרית של המילה דֵּעָה. כך עולה מן הצורה הנוטה דֵּעִי המצויה אף היא בדברי אליהוא בספר איוב, כגון בפתח מענהו הראשון: "צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים, עַל כֵּן זָחַלְתִּי [פחדתי] וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם" (לב, ו). בתנ"ך מצויים כמה וכמה צמדי מילים כאלה בזכר ובנקבה ללא הבדל משמעות, למשל: גַּן וגַנָּה (או גִּנָּה), שִׁיר ושִׁירָה, חֹק וחֻקָּה, דֶּמַע ודִמְעָה, צֶדֶק וצְדָקָה, חֹשֶׁךְ וחֲשֵׁכָה, עֵזֶר ועֶזְרָה.

בדורות עבָרו שימשו הצירופים 'תמים דעים' ו'תמים דעות' בעיקר ביחס לאל. כך למשל בסופו של הפיוט הקדום והנודע 'אדון הסליחות': "שומע תפילות / תמים דעות"; ובהושענא מאת יוסף בן אביתור (המאה ה־11): "אֲחַלֶּה היום את פני תמים דעים / אצלצלה להודות שמך כי נעים". והנה גם דוגמה לשימוש ביחס לבני אדם: "ואביעה עוד מקרה שבעה / ותיקים ואחים תמימי דעה" (על מעשה חנה ושבעת בניה מתוך פיוט לחנוכה מן המאה ה־11).

בספרות העברית ובעיתונות העברית מתקופת ההשכלה אפשר למצוא את הצירוף 'תמים דעים' או 'תמים דעות' בכמה משמעויות: 'תמים', 'כן וישר', 'צודק', 'ידען ובקיא' ועוד. למשל: "עד אשר העיר ה' ממנו רוח אנשים חכמים תמימי דעים ויצאו לרפאות שבר בת עמנו" (המליץ 1871), "כי איש תמים דעים הוא וישרה נפשו בו" (הצפירה 1876). ואולם כבר בתקופה זו השימוש הרווח הוא במשמע 'מסכים עם עמדתו של' כבימינו. למשל: "מודעת היא לנו כי רבים רבים בין קוראינו תמימי דעות המה עמנו בדבר הזה" (הצפירה 1889).

נראה שמשמעות זו –  שהפכה למשמעות היחידה של הצירוף כיום – נוצרה בשל הבידול שהשתרש בין 'דעה' ובין 'דעת' ו'ידיעה'. במקרא לכל המילים האלה משמעות אחת – חכמה, ידיעה. אך במרוצת הדורות ובעיקר בעת החדשה התייחדה המילה 'דעה' לציון עמדה והשקפה (להרחבה ראו כאן). כך נתפס 'תמים דעים עם' (על פי "תְּמִים דֵּעוֹת עִמָּךְ" שבאיוב) כ'בעל אותה עמדה'.