עם לועז, מילים לועזיות והוצאת לעז

am loezהַלֵּל הוא סדרה של שישה ממזמורי תהלים (קיג–קיח) הנקראים בהזדמנויות מיוחדות, ובהן שלושת הרגלים. על כן הוא כלול בהגדה של פסח. מזמור קיד, השני במזמורי ההלל, קשור ישירות ביציאת מצרים ופותח במילים "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז".

מהו עם לועז? השורש לע"ז מופיע במקרא רק כאן, ונהוג להסבירו כמציין דיבור לא מובן – על פי משמעותו בשפות שמיות אחרות. עם לועז הוא אפוא עם הדובר שפה זרה ולא מובנת, כלומר עם זר. ביטוי זה מזכיר את הכינוי 'בַּרְבָּרִים', שבו כינו היוונים – על פי הדיבור הלא מובן – כל מי שלא דיבר יוונית.

מובן זה של השורש לע"ז עולה גם מלשון חכמים: לַעַז הוא לשון זרה, כלומר לשון שאיננה עברית, ולָעוֹז או לועז הוא זר שאינו דובר עברית. כך למשל במשנה נאמר שאת מגילת אסתר אפשר לקרוא למי שאינו מבין עברית בשפתו הזרה: "אבל קורין [את המגילה] ללעוזות בלעז" (מגילה ב, א); ובתלמוד הבבלי מובא סיפור על זקן אחד שבימי החשמונאים היה "מכיר בחכמת יוונית ולָעַז להם בלשון יוונית" (סוטה מט ע"ב; והשוו בבא קמא פב ע"ב). בתקופה מאוחרת נוצר ההסבר כאילו לַעַז הוא נוטריקון: 'לְשון עם זר' (או אף 'לשון עבודה זרה'). אפשר שפירוש עממי זה הושפע מכתיבת המילה בגרשיים – לע"ז – בפירוש רש"י בדפוסים. הכתיבה בגרשיים ממשיכה בדפוסים את הסימן המיוחד שניתן מעל מילה זו בחלק מכתבי היד כדי להבליטה (כפי שגם המילים הזרות עצמן מצוינות בפירוש רש"י בגרשיים).

בעת החדשה נוצר מן המילה לוֹעֵז שם התואר לוֹעֲזִי 'לא עברי', 'זר'. כך למשל אליעזר ליפמן זילברמן, המייסד והעורך של העיתון העברי הראשון "המגיד", מזכיר בדבריו (המגיד, שנה א, 1857) צייטונגען לועזיות כלומר עיתונים לא עבריים (המילה עיתון טרם נוצרה אז); כך גם באו לעולם אצל סופרי ההשכלה והתחייה הצירופים מילה לועזית, ביטוי לועזי, לשון לועזית (או לועזית סתם), ספר לועזי, אותיות לועזיות ועוד ועוד, השגורים כל כך בעברית ימינו.

הלעיז

בהקשר זה נזכיר שימוש נוסף בשורש לע"ז המוכר מן התלמוד הבבלי. לָעַז, הוציא לַעַז, ומאוחר יותר הִלעיז פירושם דיבר סרה, לָעַג. כך למשל נזכר בתלמוד הבבלי מנהגם של יהודי העיר עכו שלא לשבת על ספסלי גויים בשבת, "ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל שישב על ספסלי גוים בשבת בעכו ולָעֲזָה עליו מדינה [= העיר], ואמרו: מימינו לא ראינו כך. ונשמט וישב על גבי קרקע ולא רצה לומר להם מותרין אתם" (פסחים נא ע"א). והנה דוגמה נוספת מבבלי שבת צז ע"א: על הכתוב "וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ" (במדבר יב, ט) אומר רבי עקיבא "מלמד שאף אהרן נצטרע", ורבי יהודה בן בתירא נוזף בו: "עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך – התורה כיסַתּוּ ואתה מגלה אותו, ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק". גמגום או דיבור לא מובן יכול לגרור לעג, וכך מובן הקשר לא רק בין שתי משמעויות השורש לע"ז אלא גם בין שימושי השורש לע"ג (הקרוב מצד אחד אל לִגְלֵג בלשון חכמים ומצד שני אל עִלֵּג), כדבר האמור בישעיהו: "כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם. כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה" (כח, י–יא). ברורה גם הקרבה בין הפועל הלעיז לפועל הליז, המשמש במשמעות זו של לעג כבר בעברית של אנשי הכת שפעלו בקומראן: "ויליזו עלי בשפת עול [= עָוֶל] כול נצמדי סודי" (מגילת ההודיות, שורה 24).

* * *

נסיים בדברי מדרש תהלים על הפסוק "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז":

אמר ר' אלעזר הקפר בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם […] שהיו מספרים לשון הקודש, שנאמר 'בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו' – ללשון הקודש שלו.

כתב ברק דן