עברית לכל המשפחה

מיהו דוד?

בתנ"ך 'דוד' הוא אחי האב ו'דודה' היא אחות האב וגם אשת הדוד. השימוש במילים אלו לציון קרבה דווקא מצד האב אינו מקרי, שכן בעת העתיקה הייתה חשיבות רבה יותר לקרבה מצד זה, למשל בהקשר של ירושה (הערבית מבחינה עד היום בין עַםּ 'אחי האב' ובין חַ'אל 'אחי האם'). בספרות חז"ל יש שימוש מועט ב'דוד' ו'דודה' גם לציון אחֵי האם, ובהמשך השתגר השימוש הזה לחלוטין.
'דוד' במשמע 'בעל הדודה' הוא המאוחר ביותר. בעבר היה ודאי הבדל גם בתפיסת המעמד של אשת הדוד לעומת בעל הדודה, אך בעת המודרנית הרחבת המשמעות של 'דוד' לבעל הדודה היא כמעט מתבקשת מאליה.

סבות או סבתות?

הצורות סַבָּא (במקור סָבָא) וסָבְתָא מקורן בארמית, והן משמשות לצד מקבילותיהן העבריות סָב וסָבָה. כשם שבצורת הזכר סבא עוברים ברבים לעברית – סָבִים (ולא סָבֵי או סבָיָא), כך גם במילה סבתא – סָבוֹת (ולא צורות הרבים הארמיות סָבָתָא או סָבָתָן). וכשם שבלשון התקנית איננו אומרים "אַבָּאִים" אלא אָבוֹת (מן אָב), כך גם נאמר סָבָתִי ולא "סבתתי", סָבוֹת ולא "סבתות".

אמא או אימא?

המילה אִמָּא נכתבת ללא ניקוד ביו"ד: אימא.
אִמָּא היא המקבילה הארמית של הָאֵם – לרוב במשמע 'האֵם שלי' ובארמית מאוחרת גם אֵם סתם, כלומר בלא יידוע. מכיוון שאין מדובר בנטייה של המילה העברית אֵם, הוחלט לראות בה צורת יסוד לעצמה לעניין הכתיב חסר הניקוד. לפיכך היא נכתבת ביו"ד על פי הכלל שכותבים יו"ד לציון תנועת i שאין אחריה שווא נח – כמו במילים גינה, סיבה, מידה, מיטה ועוד רבות. צורת הרבים אִמָּהוֹת והשם המופשט אִמָּהוּת נכתבים גם הם ביו"ד: אימהוֹת, אימהוּת. רק הצורות הנובעות ישירות מן המילה אֵם (ואין בהן תוספת ה"א) נכתבות בלא יו"ד: אמו, אמות־(קריאה), אמותינו וכדומה.

חמה או חמות?

חָמוֹת – כמו אָחוֹת; וברבים חֲמָיוֹת – כמו אֲחָיוֹת.

מה הם אחאים?

המילה אַחָאִים מתרגמת את המונח siblings. אַחַאי (sibling) הוא כל אחד מכמה צאצאים שיש להם הורה משותף או הורים משותפים. המילה כוללת אפוא אחים ואחיות, וכן אחים למחצה. היא משמשת במדעי החברה וברפואה (למשל לציון אחים למחצה מאותה תרומת זרע), בביולוגיה (בחקר בעלי חיים והתנהגותם) ועוד. בשימוש הכללי אין בדרך כלל צורך במונח המקצועי הזה, ודי במילה הישנה והטובה אַחִים. אם רוצים לציין במפורש שהכוונה גם לאחיות אפשר לומר 'אחים ואחיות' – אם כי לרוב המילה 'אחים' מכוונת ממילא גם לאחיות (כשם שבמילה 'נכדים' מכוונים לרוב גם לנכדות ובמילה 'רופאים' גם לרופאות). כן אפשר לנקוט צירופים דוגמת 'אחים למחצה' לפי הצורך.

האם יש מילה לסבא וסבתא יחד?

רבים מבקשים מונח לציון הסב והסבה יחד – בדומה למילה הורים, ואחדים אף שלחו אלינו הצעות, כמו סָבָאִים, סָבָנִים, סָבָיִים. בימי ועד הלשון (תש"ג, 1943) נקבע הצירוף 'הורים סבים', אך המונח לא נקלט. העניין עלה שוב לדיון בוועדה למילים בשימוש כללי בשנת תשע"ה (2015) בעקבות. רוב חברי הוועדה סברו שאין בזה צורך, שהרי ברוב קִרבות המשפחה (חוץ מ'הורים') הצורה בזכר רבים עשויה תמיד לכלול את שני המינים: כשאומרים 'בנים' לעתים הכוונה גם לבנות ("בעצב תלדי בנים" ודאי אינו מכוון רק לזכרים), וכשאומרים 'דודים' לרוב הכוונה גם לדודות. הוחלט אפוא שדי במילה סָבִים, ולפי הצורך אפשר לנקוט צירופים מעין 'סבא וסבתא', 'סבים וסבות', 'הורי הורים'.

איך נקרא נכד האח?

לציון נכד האח או האחות נקבע המונח נֶכְדָּן (בנקבה נֶכְדָּנִית). ליחס ההפוך נקבעו הצירופים דּוֹד רַבָּא ודוֹדָה רַבְּתָא ולצדם גם דּוֹד גָּדוֹל ודוֹדָה גְּדוֹלָה.

איך נקרא נכד הדוד?

למזכירות המדעית של האקדמיה הגיעה פעמים רבות ההצעה לכנות את נכד הדוד בשם נֶכְדּוֹד (בנקבה נֶכְדּוֹדָה או נֶכְדּוֹדִית). בדיון בעניין בוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה סברו כמה חברים שההצעה נחמדה, אך בסופו של דבר הוחלט שאין צורך בקביעת מונח רשמי לקרבה הזאת.

בן הנין – ריבע או חמש?

בדורות האחרונים רבים זוכים לראות לא רק נכדים ונינים אלא גם בנים ובנות של נינים. על השאלה מהו כינויו של בן הנין היו הדעות חלוקות: מקצת האנשים נקטו את המילה המקראית רִבֵּעַ ואחרים את המילה המחודשת חִמֵּשׁ. מה המשמע של רִבֵּעַ במקרא? מכמה פסוקים אפשר להבין ש'שילש' הוא נכד ו'ריבע' בן הנכד: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמות כ, ד ועוד). ואולם מפסוק אחר יש המבינים ש'שילש' הוא בן הנכד ו'ריבע' הוא בנו: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (שמות לד, ז). לפי הבנה זו קבע ועד הלשון בשנת תש"ג (1943) ש'ריבע' הוא בן הנין. מילה אחרת שהחלה מהלכת לציון בן הנין היא 'חימש', שחידושה מיוחס לביאליק. המחלוקת בין 'ריבע' ל'חימש' הונחה על שולחנה של הוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה. הוועדה הפנתה את השאלה לציבור, והתברר שבקרב דוברי העברית יש עדיפות ל'חימש'. הנימוק להעדפה זו הוא שטבעי יותר לאדם לספור גם את עצמו בחישוב הדורות – ובן הנין הוא החמישי למניין הדורות כולל סב הסב. ואמנם בשנת תשע"ה אישרה האקדמיה את המונח חִמֵּשׁ (בלי ניקוד חימש) לציון בן הנין. צורת הנקבה היא חִמֵּשָׁה (בלי ניקוד חימשה) וברבים חִמֵּשִׁים (בלי ניקוד חימשים).

בת דוד או בת דודה?

שתי דרכי הבעה מצויות בלשוננו: בדרך הראשונה מתאימים את הצירופים לקרבה המדויקת: 'בן דודה', 'בני דודה', 'בת דוד' וכדומה. נוהגים בה בייחוד דוברים ממוצא מזרחי. בדרך השנייה נוהגים להחיל את ההתאם במין ובמספר על הצירוף כולו: זכר יחיד – 'בן דוד'; נקבה יחידה – 'בת דודה'; זכר רבים – 'בני דודים'; נקבה רבות – 'בנות דודות'. דרך זו נוקטים בייחוד דוברים ממוצא אשכנזי. במקורות מצאנו רק את הדרך הראשונה: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ…" (אסתר ב, ז). עם זאת בצירופי סמיכות רבים בלשון חז"ל מצאנו תופעה דומה לדרך השנייה – ריבוי הנסמך גורר את ריבוי הסומך, כגון 'ערבי פסחים' ו'בתי כנסיות'. אם כן לשתי הדרכים יש על מה לסמוך, ושתיהן כשרות.

מיהו גיס?

המילה גִּיס נשאלה ללשוננו מן הסורית בתקופת חז"ל. משמע המילה בסורית הוא 'בעל אחות אשתו', ובמשמע זה היא משמשת גם במשנה (סנהדרין ג, ד) ובתלמוד הבבלי (יבמות מה ע"ב). בתלמוד הירושלמי גם שני אנשים הנשואים לשתי אחיות נקראים גיסים (שקלים א:ז, מו ע"ב). לציון היחסים הקרובים יותר 'אחי אשתו' ו'בעל אחותו' חז"ל אינם משתמשים במילה גִּיס אלא פשוט בצירופים מעין אלו. בימי הביניים התרחבה הוראת המילה גִּיס לציון אחי האישה, אחי האיש ובעל האחות, וגם נוצרה לה צורת הנקבה גִּיסָה. בעברית בת ימינו המילים גיס וגיסה משמשות בכל ההוראות האלה, ואף רווחות יותר בהוראתן המאוחרת 'אחי האיש או האישה' ו'בעל האחות'. הערה: רבים מזהים את המילה גִּיס עם גִּיס, גִּסָּא בהוראת צד (כגון בביטוי "מחד גיסא… מאידך גיסא…"), ואולם בסורית ובמסורות הטובות של ספרות חז"ל יש הבחנה בניקוד: בהוראה 'צד' יש דגש בסמ"ך ואילו בהוראה של קרוב משפחה אין דגש.

האם יש צורת נקבה למילה הוֹרֶה?

צורת הנקבה של הוֹרֶה היא הוֹרָה. המילים הוֹרֶה, הוֹרָה והוֹרִים הן צורות בינוני של הפועל הָרָה שעניינו היריון, ולכן דווקא צורת הנקבה היא הטבעית והמתבקשת ביותר. וכך אמנם מצאנו בתנ"ך: "עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי" (שיר השירים ג, ד), "זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם" (הושע ב, ז). הורתו של אדם היא אמו, מי שהרתה אותו. צורת הרבים הוֹרִים מופיעה בתנ"ך פעם אחת – בברכת יעקב ליוסף: "בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם…" (בראשית מט, כו; במחקר המודרני יש הקוראים כאן 'הוֹרֵי עד' במשמע הָרִים בהקבלה ל'גבעות עולם'). מלבד זאת המילה הוֹרִים נקרית רק בחיבורים מאוחרים יותר – באחת ממגילות ים המלח ובספרות חז"ל; ואילו המילה הוֹרֶה בזכר עולה רק בלשון הפיוט. כיום דווקא הצורה הוותיקה הוֹרָה איננה משמשת כמעט. ואין פלא בדבר – הרי כאשר רוצים לדבר דווקא על האֵם נוקטים את המילה אֵם עצמה. לעומת זאת כשהכוונה לאב וגם לאם נוקטים את המילה הורים וכשהכוונה לאב או לאם נוקטים את צורת הזכר הוֹרֶה.

האם אחד משלישייה נקרא תאום?

המילה תאומים נתפסת בדרך כלל כמציינת שניים בגלל השימוש הרווח בה, ואולם היא טובה גם לציון שלושה ויותר. במדרש מסופר על הבל ש"נולד הוא ושתי תאומותיו" (בראשית רבה סא, ד) – כלומר בלידה אחת נולדו שלושה והם נקראים תאומים. ועוד: צורת המילה תאומים היא צורת רבים רגילה ולא צורת זוגי. בעבר דנה הוועדה למילים בשימוש כללי בסוגיה והצעתה היא "תאומי שלישייה".