לביבות וסופגניות

levivot sufganiyotימי החנוכה נושאים עמם ניחוחות של שני מאכלים אופייניים – לביבות וסופגניות. כיום שני המאכלים האלה שונים לגמרי: הסופגניות עשויות מבצק שמרים תָּפוּחַ ומתוק, ובגרסתן המוכרת הן כדוריות וממולאות ריבה. לעומתן הלביבות עשויות בדרך כלל מתפוחי אדמה וביצים, וצורתן עיגולים קטנים ושטוחים. אך לא תמיד היה הגבול בין המאכלים האלה מוחלט כל כך.

לביבות

מתיאורי הלביבות בכמה משירי הילדים הוותיקים לחנוכה מצטייר מאכל שונה מזה המוכר לנו כיום. בשירים רבים, ובראשם שירו הידוע של ביאליק 'לכבוד החנוכה', הלביבה מתוקה. שירים אחדים אף מפרטים את המצרכים הדרושים להכנת לביבות, ואלו אינם תפוחי אדמה, כי אם קמח, שמן וסוכר. כך למשל השיר "לביבות נעשה" מאת לוין קיפניס פותח במילים "קֶמַח קֶמַח מִן הַשַּׂק / שֶׁמֶן שֶׁמֶן מִן הַכַּד", ובהמשך: "עוֹד נוֹסִיף בֵּיצָה מִסַּל / עוֹד סֻכָּר דַּק וַחֲסַל". גם רבי קלמן ב'מעשה בלביבות' מאת תלמה אליגון־רוז וחיה פרנקל מכין לביבות מקמח, שמן וסוכר, ולא מתפוחי אדמה.

סיפורה של המילה לְבִיבָה מתחיל בתנ"ך – במעשה הנורא באמנון ותמר. אמנון, אשר חשק באחותו למחצה תמר, התחזה לחולה וביקש מדוד אביהם: "תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ" (שמואל ב יג, ו). ועל תמר נאמר: "וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק וַתָּלָשׁ וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו, וַתְּבַשֵּׁל אֶת הַלְּבִבוֹת. וַתִּקַּח אֶת הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו…" (שם, ח–ט). גיזרונה של המילה לְבִיבָה איננו מחוור דיו, אך נראה שהיא קשורה למילה לֵב. יש אומרים שנקראה על שום צורתה שדמתה לצורת לב, ויש אומרים ש"מושכין הלב לתאוות המאכל", כלומר שהאדם מתאווה לאכלן (ספר המליצה, על פי מילון בן־יהודה).

על פי המסופר בפסוקים האלה היו הלביבות עשויות מבצק ובושלו במַשְׂרֵת. המילה מַשְׂרֵת איננה מופיעה עוד בתנ"ך, אך היא מוכרת בצורה 'מַסְרֵיתָא' מתרגום אונקלוס לתורה, שבו היא מתרגמת את המילה מַחֲבָת (ויקרא ב, ה ועוד). נראה אפוא שהבישול הנזכר במעשה אמנון ותמר אינו אלא טיגון בשמן (הפועל 'טיגן' נוצר רק בתקופת חז"ל – כנראה בעקבות מילה יוונית). לפי רש"י חלטה תמר "סולת מורבכת במים רותחין תחלה ואח"כ בשמן", וגם בתרגומים לערבית מתואר מאכל העשוי בצק המטוגן בשמן ואחר כך בדבש. בספרות הרבנית של ימי הביניים אפשר למצוא שימוש במילה לְבִיבָה לציון בצק המבושל בקדרה, ולעתים לציון בצק מטוגן. אליעזר בן־יהודה כותב בהערה למילה במילונו: "ובזמן החדש השתמשו במלה זו למאפה בצק רך נפוח מטֻגן בשמן ובדבש וכדומה" – עדות העולה בקנה אחד עם כמה משירי הילדים שהזכרנו.

שימוש אחר לגמרי במילה לְבִיבָה בעת החדשה עולה למשל מן הסיפור 'לִמדו היטב' מאת מנדלי מוכר ספרים. מנדלי מציין כי הלביבה המשולשת נאכלת שלוש פעמים בשנה: בפורים, בערב יום הכיפורים ובהושענא רבה. והלוא המאכל הנאכל במועדים אלו בכמה מעדות אשכנז הוא קרעפלאך – כיסנים המבושלים במרק. גם אצל יל"ג לביבות הן קרעפלאך, ומשמעות דומה יש למילה בפואמה 'לביבות' מאת שאול טשרניחובסקי, אלא ששם מדובר בכיסנים הממולאים גבינה. בשנת תרע"ג (1913) נקבעה המילה לְבִיבוֹת במשמעות קרעפלאך בָּרשימה "תַּבְשִׁילִים וּכְלֵי בִשּׁוּל" של ועד הלשון, אך מאוחר יותר נקבע תמורתה השם כִּיסָנִים.

בימינו, ובייחוד בפי יוצאי אירופה, המילה לְבִיבָה מתרגמת את המילה לאטקע (מיידיש) המציינת מאכל מטוגן מבלילה כלשהי, ובייחוד מתפוחי אדמה וביצים. קשה לדעת מדוע התקבעה דווקא משמעות זו, אך ייתכן שהשפיעה העובדה ששתי המילים – לביבה ולאטקע – פותחות באות ל'.

סופגניות

doughnutsאת המילה סופגניות חידש דוד ילין על פי המילה סופגנין שבספרות חז"ל. הסופגנין הם מאפה תנור תָּפוּחַ ואוורירי כספוג. אך כבר בעברית של ימי הביניים יש סופגנין מטוגנים בשמן, וככל הנראה הם היו דומים למדיי לסופגניות שלנו. שימוש זה במילה סופגנין הושפע משמו של מאכל דומה בערבית – הוא הספינג' הנאכל עד היום בימות החנוכה בעדות יוצאי צפון אפריקה. הדמיון בין המילים ספינג' וסופגנין אינו מקרי: שתיהן התגלגלו מן המילה היוונית spongos שפירושה ספוג. גם המילה ספוג עצמה היא כמובן גלגול של המילה היוונית הזאת, ומאותו המקור בדיוק הגיעו אלינו גם ספונג'ה וספונג'דור (סחבה, סמרטוט רצפה) – בתיווכה של הלדינו.

ילין עצמו חידש את המילה סופגניות לציון עוגיות חמאה ומאפים רכים אחרים, ואילו ועד הלשון אימץ את המילה (לראשונה ברשימה משנת תרע"ג) דווקא במשמעות לאטקעס – אולי משום שמדובר במאכל הספוג בשמן. אך עד מהרה התייחדה המילה סופגניות לאחד ממאכלי החג המסורתיים של יהדות אשכנז – אותו מאכל שבעבר רבים כינוהו לביבות. אולי השפיע דמיונו של המאכל לספינג', אולי השפיעו צורתו הספוגית והיותו סָפוּג בשמן, ואולי השפיעו שני הגורמים גם יחד.

צורת היחיד שנקבעה למילה סופגניות הייתה סֻפְגָּנִית בסיומת ההקטנה ־ִית (מעין סופגן קטן), וכך המילה מופיעה במילוני ועד הלשון (תרצ"ג ותרצ"ח) ובמילוני האקדמיה. אך בפי כול צורת היחיד המקובלת היא סֻפְגָּנִיָּה. דבר דומה קרה גם בשמות מחודשים אחרים של מאכלים המציינים הקטנה: עוגית (=עוגה קטנה) הפכה לעוגייה, נקניקית (=נקניק קטן) לנקניקייה, ולחמנית ללחמנייה.

* * *

נסיים בדברי שבח ללביבה מתוך 'לִמדו היטב' של מנדלי מוכר ספרים – אף שכאמור מדובר בלביבה שאיננה קשורה כלל לחג החנוכה:

מה אֲעִידֵךְ ומה אֲדַמֶּה לך הלביבה הקדושה! […] הן עמודי מצרים ימושו וגבעותיהם תמוטינה ואין זכר להם, והלביבה הקטנה, יסודה מבצק, לדֹר דורים תעמוד, ולא תמוש מפינו ומפי זרענו ומפי זרע זרענו מעתה ועד עולם!

 

* בכתיבתנו הסתייענו בכמה פינות "רגע של עברית" מאת אסתר גולדנברג, נורית אלרואי וסמדר כהן, וכן בדברים שכתב אילון גלעד בפינתו "מן השפה פנימה" בעיתון הארץ.