ניבים ממשתה היין: כיד המלך, שוקט אל שמריו, חומץ בן יין, פתח בכד וסיים בחבית

nivim mimishte hayainכְּיַד הַמֶּלֶךְ

בתיאור משתה אחשוורוש נאמר: "וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים, וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ" (אסתר א, ז). 'כְּיַד' פירושו 'כפי יכולתו של', ובמקרה הזה כפי יכולתו של המלך. ביטוי זה נאמר גם על שלמה, אשר נתן למלכת שבא "אֶת כָּל חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה, מִלְּבַד אֲשֶׁר נָתַן לָהּ כְּיַד הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (מלכים א י, יג). בלשוננו היום 'כיד המלך' פירושו 'בנדיבות', 'ביד רחבה', 'בשפע רב'.

 שׁוֹקֵט אֶל שְׁמָרָיו

על מי שאינו מתקדם ומתחדש אומרים שהוא 'שוקט אל שמריו'. שְׁמָרִים הם משקע של משקה שתסס, והדימוי הוא אפוא ליין ששקט מתסיסתו. כיום הביטוי משמש בעיקר לשלילה, אך במקור הוא נאמר לחיוב: "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ; עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר" (ירמיהו מח, יא). וכדברי רד"ק: "דימה אותו ליין שעומד על שמריו והוא היין הטוב, כי בהֲרָקַת היין מכלי אל כלי ילך ריחו וטעמו".
גרסה אחרת של הביטוי היא 'קופא על שמריו' על פי צפניה א, יב.

 חֹמֶץ בֶּן יַיִן

'חומץ בן יין' הוא חומץ שהופק מיין, ובהשאלה רָשָׁע בן צדיק (בבלי בבא מציעא פב ע"ב). החומץ שימש עוד בימי קדם לתיבול מאכלים, אך לעצמו הוא נחשב דבר מזיק ומאוס: "וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ" (תהלים סט, כב), "כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו" (משלי י, כו). בעברית החדשה נוצרו בהשראת 'חומץ בן יין' הצירופים 'חומץ בן חומץ' (רשע בן רשע) ו'יין בן חומץ' (צדיק בן רשע).

 פָּתַח בְּכַד וְסִיֵּם בְּחָבִית

בתמונה: משפה (כלי ליין)'פתח בכד וסיים בחבית' פירושו 'סטה מן הנושא', 'פתח בעניין אחד וסיים בעניין אחר'. מקור הביטוי בתלמוד הבבלי התמה על המעבר מ'כד' ל'חבית' בדברי המשנה: "המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בה ושברה – פטור. ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו" (בבא קמא כז ע"א). ההסבר המובא בתלמוד הוא כי מדובר במילים נרדפות: "היינו כד היינו חבית". אך מדוע נשתנה המינוח? לדעת חוקר ספרות חז"ל יעקב נחום הלוי אפשטיין מדובר באחת מן המשניות שערך רבי יהודה הנשיא ממקורות שונים. רבי השתדל להיות נאמן ללשון המקור, ולכן המינוח אינו אחיד.